עַד שֶׁיִּבָּלַע בִּבְשָׂרָהּ.
זה מלמד שהלכה זו אינה חלה אלא אם כן המאכל האחר סופג משהו מקרבן החטאת לתוך בשרו.
יָכוֹל נָגַע בְּמִקְצָת חֲתִיכָה יְהֵא כּוּלּוֹ פָּסוּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִגַּע״ – הַנּוֹגֵעַ פָּסוּל. הָא כֵּיצַד? חוֹתֵךְ אֶת מָקוֹם שֶׁבָּלַע. ״בִּבְשָׂרָהּ״ – וְלֹא בַּגִּידִין, וְלֹא בָּעֲצָמוֹת, וְלֹא בַּקַּרְנַיִם, וְלֹא בַּטְּלָפַיִם.
אפשר היה לחשוב שאם קורבן החטאת נגע בחלק מחתיכה של דבר שספג טעם מן החטאת, כל החתיכה צריכה להיפסל. כדי לשלול זאת, הפסוק אומר: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו:כ), ללמד שרק החלק שנוגע בחטאת הוא שנפסל. כיצד? מה אפשר לעשות עם פריט כאשר חלק ממנו נפסל? חותך את החלק של החתיכה שספג את הדבר הפסול. בנוסף, הפסוק אומר: "כל אשר יגע בבשרה," אך פריט אינו נפסל אם הוא נוגע בגידים של החטאת, ולא בעצמותיה, ולא בקרניה, ולא בטלפיה.
״יִקְדָּשׁ״ – לִהְיוֹת כָּמוֹהָ. הָא כֵּיצַד? אִם פְּסוּלָה הִיא – תִּפָּסֵל, [וְאִם] כְּשֵׁרָה הִיא – תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ.
§ הברייתא ממשיכה לפרש את אותו פסוק. "כל אשר יגע בבשרה יקדש," מלמד: כל הנוגע בה נעשה כמוה, לעניין מעמדה. כיצד? אם החטאת נפסלה, מחמת כל פסול שהוא, כל הנוגע בה נעשה פסול. ואם היא כשרה, כל הנוגע בה חייב להיאכל בהתאם לדינים המחמירים החלים על החטאת. לכן, חתיכת בשר שנוגעת בבשר של חטאת מותרת באכילה רק בהתאם לתנאי אכילת חטאת, כגון: היא נאכלת רק על ידי כוהנים זכרים, ורק ליום אחד ולילה אחד.
אַמַּאי? וְנֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה! אָמַר רָבָא: אֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,
הגמרא שואלת: אם בשר קודשים נגע בבשרה של חטאת פסולה, מדוע ייאסר בשר הקודשים? האם לא תבוא מצוות עשה של אכילת בשר הקודשים ותדחה את האיסור לאכול את החומר הפסול שנבלע בו? אמר רבא: מצוות עשה אינה דוחה איסור שקשור למקדש.
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֶחָד עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹחַ, וְאֶחָד עֶצֶם שֶׁאֵין בּוֹ מוֹחַ. אַמַּאי? נֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה! אֶלָּא אֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
דעתו של רב מתייחסת למה שנלמד בברייתא: כפי שנאמר בפסוק העוסק בקרבן הפסח: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב:מו). רבי שמעון בן מנסיא אומר: בין עצם שיש בו מוח ובין עצם שאין בו מוח כלולים באיסור. אמירה זו נבחנת: אם הכוונה היא לשבור עצם כדי לאכול את המוח שבה, מדוע שיהיה הדבר אסור? האם אין מצוות עשה של אכילת החלקים הראויים לאכילה של הקרבן, ובכלל זה המוח, באה ודוחה את האיסור של שבירת עצם בקרבן הפסח? אלא, בהכרח שמצוות עשה אינה דוחה איסור שנוגע למקדש.
רַב אָשֵׁי אָמַר: ״יִקְדָּשׁ״ עֲשֵׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
רב אשי אמר: אם בשר קודשים נוגע בחטאת פסולה, אין זה רק מקרה של מצוות עשה המתנגשת עם איסור. שכן הכתוב אומר: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו:כ), וההתייחסות אל הדבר כמוקדש היא כשלעצמה מצוות עשה. לפיכך, גם מצוות עשה וגם איסור עומדים כנגד אכילת אותו בשר קודשים, ומצוות עשה אינה דוחה גם איסור וגם מצוות עשה.
אַשְׁכְּחַן חַטָּאת דְּמִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִלּוּעַ, שְׁאָר קָדָשִׁים מְנָלַן? אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״.
§ לגבי קורבן חטאת, הפסוק קובע: “כל אשר יגע בבשרה יקדש.” הגמרא שואלת: מצאנו מקור המלמד שלגבי קורבן חטאת, כל מה שהוא נוגע בו מתקדש באמצעות מה שנספג מן החטאת. מניין לנו שזו גם ההלכה לגבי שאר הקודשים? שמואל אומר בשם רבי אליעזר: נאמר: “זאת תורת העולה, המנחה, והחטאת, והאשם, והמילואים, וזבח השלמים” (ויקרא ז:לז). פסוק זה מקשר את כל הקורבנות המפורטים, כך שהיבטים מסוימים של כל קורבן חלים על כל הקורבנות.
״לָעֹלָה״ – כִּי עוֹלָה; מָה עוֹלָה טְעוּנָה כְּלִי, אַף כֹּל טְעוּנָה כְּלִי. מַאי כְּלִי? אִילֵימָא מִזְרָק – בְּשַׁלְמֵי צִיבּוּר נָמֵי כְּתִיב בְּהוּ: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת״!
הגמרא מפרטת היבטים אלה. הפסוק קובע "של העולה" כדי ללמד שכל הקרבנות הם כמו עולה בכך שכשם שעולה טעונה כלי בהכנתה, כך גם כל קרבנות הבהמה טעונים כלי. מהו הכלי? אם נאמר שהוא מזרק, כלי המשמש לקבלת הדם, כפי שנעשה בעולות שהוקרבו בהר סיני, אין זה יכול להיות נכון, שכן אין צורך ללמוד את המקור לכלי לקבלת הדם מן השימוש בו בעולה. לגבי שלמי ציבור נאמר גם בהם: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים…ויקח משה חצי הדם וישם באגנות" (שמות כד:ה–ו).
אֶלָּא דְּסַכִּין. וְעוֹלָה גּוּפַהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת״ – וְהָתָם עוֹלָה הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ״.
אלא, את המונח: כלי, יש לומר על סכין, שכן השחיטה יכולה להיעשות רק בסכין ולא באבן חדה או בקנה. הגמרא שואלת: ומניין לגבי עולה עצמה אנו לומדים שיש לשוחטה בסכין? דבר זה נלמד ממה שנכתב: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" (בראשית כב:י); ושם, אברהם הקריב עולה, כפי שנאמר: "ויעלהו לעולה תחת בנו" (בראשית כב:יג).
״מִנְחָה״ – מָה מִנְחָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף כֹּל אֵינָם נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה. מַאי הִיא? אִי חַטָּאת וְאָשָׁם – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״כׇּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ״!
הגמרא ממשיכה לדרוש את הפסוק האמור לעיל (ויקרא ז:לז). כאשר הפסוק מזכיר מנחה, הוא מלמד שכשם שמנחה נאכלת רק לזכרי הכהונה (ראו ויקרא ו:ט–יא), כך גם כל הקרבנות הנזכרים בפסוק זה נאכלים רק לזכרי הכהונה. הגמרא שואלת: לגבי איזה קרבן נצרך ללמוד הלכה זו? אם תאמר שהדבר אמור לגבי חטאת ואשם, הרי הלכה זו כתובה בהם במפורש. לגבי החטאת נאמר: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו:כב); ולגבי האשם נאמר: "כל זכר בכהנים יאכל ממנו" (ויקרא ז:ו).
וְאִי שַׁלְמֵי צִיבּוּר – מֵרִיבּוּיָיא דִּקְרָא אָתֵי: ״בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ כׇּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ״ – לִימֵּד עַל שַׁלְמֵי צִיבּוּר שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה!
ואם מישהו מציע שיש לגזור את ההלכה ביחס לשלמי ציבור, כלומר, שני הכבשים שהוקרבו כקורבנות ציבור בשבועות יחד עם קורבן שתי הלחם (ראו ויקרא כג:יט), הלכה זו נלמדת מן הריבוי שבפסוק שנאמר ביחס למנחות, לחטאות ולאשמות. הפסוק אומר: "במקום קדוש קדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח:י), ונשנה בברייתא: הפסוק מלמד לגבי שלמי ציבור שהם נאכלים רק לזכרים מבני משפחות הכהונה.
תַּנָּאֵי הִיא;
הגמרא מסבירה: זוהי מחלוקת בין תנאים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria