הגמרא דוחה פתרון: ואם תאמר שהשתן נספג יחד עם שאר שבעת הסממנים החריפים המשמשים כחומרי ניקוי, ומניח את כולם בבת אחת על הבגד, כך שהשתן אינו ניכר בפני עצמו, הדבר קשה: והרי לא למדנו במשנה ששיטה זו פסולה? המשנה קובעת (Nidda 62a): אם אדם מרח אותם שלא לפי הסדר שנקבע להם, או אם אדם מרח את כל השבעה הסממנים יחד, לא עשה כלום, והכיבוס לא הועיל.

הגמרא דוחה פתרון נוסף: ואם תאמר שהשתן נספג יחד עם רק אחד מן חומרי הניקוי, הדבר קשה: והרי למדנו באותה משנה: יש לשפשף את הבגד שלוש פעמים עם כל אחד ואחד מאותם חומרים בנפרד? הגמרא מיישבת: אלא, יש להסביר שהשתן נספג ברוק תפל, הבא ממי שלא אכל מאז שהתעורר; כדברי ריש לקיש: רוק תפל צריך להתלוות לכל אחד ואחד מן החומרים המונחים על הבגד.

משנה:בין לגבי כלי נחושת שבו בישל אדם את בשר הקרבן ובין לגבי כלי שלתוכו יצק אדם את בשר הקרבן הרותח, בין שהבשר הוא מקודשי קודשים ובין שהוא מקודשים קלים, כלים כאלה טעונים מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: כלים שבהם בושלו קודשים קלים או שלתוכם נוצקו אינם טעונים מריקה ושטיפה.

גמרא: בנוגע לאמור במשנה שהלכות אלו חלות גם על כלי שלתוכו עירו תבשיל רותח, הגמרא מציינת כי חכמים לימדו בברייתא: לגבי קורבן חטאת, הכתוב אומר: "אשר תבושל בו" (ויקרא ו:כא). אין לי אלא שזה חל על כלי שבו בישל את החטאת. מניין לי שזה חל גם על כלי שלתוכו עירה תבשיל רותח? הכתוב אומר ביתר פירוט: "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר." מאחר שהכתוב משתמש בביטוי: "בו... ישבר", הדבר מלמד שאם הבשר החם נמצא בכלי, בין שנתבשל בו ובין שעירו אותו לתוך הכלי, הלכות אלו חלות עליו, ואם הוא כלי חרס יש לשוברו.

§ רמי בר חמא מעלה דילמה: אם אדם תלה את בשר חטאת בחלל של תנור חרס כדי לצלותו, מהי ההלכה? כאשר הפסוק מחייב שבירת כלי החרס, האם רק לגבי גם בישול וגם הבליעה הנובעת של טעם הקרבן בכלי הרחמן מקפיד? אם כן, לא יהיה צורך לשבור תנור רק מפני שקרבן נצלה בתוך חללו. או שמא, הרחמן מקפיד אפילו על בישול בכלי בלי בליעה של הטעם, ולכן אם הבשר נצלה כשהוא תלוי בתנור זה, עדיין יש לשבור את הכלי?

רבא אמר: בוא ושמע ראיה, הנלמדת מן המשנה: בין לגבי כלי נחושת שבו בישל את בשר הקרבן ובין לגבי כלי שלתוכו עירה את הבשר הרותח של הקרבן, יש לשבור את כלי החרס. מכאן, שיש לשבור את הכלי אפילו אם הבשר לא התבשל בו אלא רק נבלע בדפנותיו, ומכאן שאפילו אם הבישול והבליעה אינם מתרחשים יחד, די באחד מן השניים כדי לחייב את שבירת הכלי.

הגמרא דוחה את הראיה: ההלכה במקרה של ספיגת טעם בכלי חרס ללא בישול הבשר באותו כלי, כמו במקרה של עירוי, לא הועלתה בפנינו כשאלה. אם הקרבן הרותח נוצק לתוך כלי, ודאי שיש לשבור את הכלי, שכן כלי חרס לעולם אינו פולט לגמרי את כל מה שספג. כאשר מקרה הועלה בפנינו כשאלה, היה זה בנוגע לבישול בשר בכלי ללא ספיגה של הטעם באותו כלי, כמו במקרה של בשר צלוי תלוי. במקרה כזה, מהי ההלכה?

הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה, הנלמדת ממה שרב נחמן אומר שרבה בר אבוה אומר: תנור המקדש היה עשוי ממתכת. ואם עולה על דעתך שבנוגע לבישול בכלי בלא בליעה, הרחמן אינו מקפיד ואינו מחייב שבירת כלי שנעשה בו שימוש באופן זה, אם כן התנור צריך היה להיות עשוי מחרס. הגמרא דוחה ראיה זו: מאחר שיש שיירי מנחות, שאפייתן נעשית בתנור, ויש גם בישול ובליעה בתנור, שכן שיירי המנחות היו נאפים ישירות על דפנות התנור, מטעם זה בלבד היה צריך לשבור את התנור אילו היה עשוי מחרס. לפיכך, עושים אותו ממתכת.

§ הגמרא מספרת: היה תנור מסוים שנמשח בשומן של בהמה על כל קירותיו ורצפתו. רבה בר אחילאי אסר לאכול לחם שנאפה בתנור ההוא לעולם, ואסר אפילו לאכול את הלחם עם מלח בלבד, שמא יבוא אדם לאוכלו עם כותח, מאכל העשוי מחלב, מים, מלח ופירורי לחם. לפי רבה בר אחילאי, התנור לעולם לא יפלוט לגמרי את השומן.

הגמרא מקשה על כך מברייתא: בנוגע לאפיית לחם, אין ללוש את הבצק בחלב, ואם אדם בכל זאת לש את הבצק בחלב, כל הלחם שנעשה מאותו בצק אסור, משום שאדם עלול להיעשות מורגל בעבירה. מאחר שאדם רגיל לאכול לחם עם בשר, הוא עלול גם לאכול לחם זה עם בשר ולעבור בשוגג על האיסור לאכול בשר עם חלב.

הברייתא ממשיכה: וכן, אין למרוח [טשין] את החלק הפנימי של תנור בשומן של זנב כבש, מפני שלשומן הזנב יש דין הלכה של בשר. ואם בכל זאת מרח את התנור בשומן הזנב, כל הלחם שנאפה בו אסור, עד שיסיק את התנור וישרוף שומן זה. ניכר מכאן שהלחם שנאפה לאחר שהתנור הוסק שוב מותר, מפני שהתנור נחשב כמנוקה משומן הבשר. לכן, ההפרכה של דעתו של רבא בר אהילאי, האומר שהתנור לעולם אינו מסלק לגמרי את השומן, היא אכן הפרכה ניצחת.

רבינא אמר לרב אשי: מאחר שדבריו של רבא בר אהילאי הופרכו באופן מוחלט, מדוע רב אומר כי קדירות ששימשו ללחם חמץ יש לשבור לפני פסח? לכאורה, אפשר היה לשרוף מתוכן את החמץ באמצעות הסקה. רב אשי אמר לו: רב מפרש שאותה הלכה של הברייתא, שלפיה אפשר לשרוף את השומן מן התנור, עוסקת בתנור העשוי ממתכת, שמתנקה מן השומן על ידי הסקה. אבל במקרה של כלי חרס, הסקה נוספת אינה מספיקה, מפני שהטעם הבלוע בתוכו אינו יכול להתנקות באש.

או אם תרצה, אמור במקום זאת שהברייתא מתייחסת גם לתנור חרס, ויש הבחנה נוספת. זה התנור מוסק מבפנים, ואש המוסקת בתוך התנור מספיקה להפליט את הטעם הבלוע. אבל אותו סיר מוסק מבחוץ בעודו מונח על הכירה, והחום הנבלע בדרך זו אינו מספיק להפליט את הטעם הבלוע.

הגמרא מציעה: ונבצע גם את ההסקה של הסיר מבפנים, כדי להכשיר את מה שנבלע. הגמרא משיבה: פתרון זה אינו מעשי; בעלי סירים כאלה עלולים לחוס עליהם, שכן הם עשויים להישבר אם החום יגבר מדי. כתוצאה מכך, הבעלים לא יחילו חום מספיק כדי להבטיח שהטעם הבלוע יוכשר לחלוטין. הגמרא מסיקה: לפיכך, לגבי מרצף חרס זה [kuvya], המשמש על האש כתבנית אפייה והסקתו היא מבחוץ, הוא נעשה אסור לשימוש נוסף מחמת הטעמים הבלועים בתוכו, שאי אפשר להכשירם.