כָּרִים וּכְסָתוֹת – דְּרַכִּין נִינְהוּ, וּתְנַן: הָיְתָה שֶׁל עוֹר נוֹתֵן עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל כִּיבּוּס דְּלֵית לֵיהּ כִּיסְכּוּס, לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּס.
כרים ושמיכות שהם מעור רך, ושעליהם ההלכה בנוגע לכיבוס אמורה להיות שייכת, ואף על פי כן למדנו עליהם במשנה (שבת קמב ע"ב): אם הלכלוך היה על כר של עור, נותן עליו מים עד שהלכלוך יימס, ומכאן שההלכה בנוגע לכיבוס אינה חלה אפילו על עור רך. אלא אמר רבא: לגבי כל כיבוס שאין בו שפשוף, אין הוא נחשב כיבוס. לפיכך, מותר לתת מים על כר מעור רך, אך עור רך עדיין כפוף לדיני כיבוס, כל עוד יש שפשוף.
וְהָא דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵיהּ בְּמַיָּא; שִׁכְשׁוּךְ אִין, אֲבָל כִּבּוּס לָא – אִי בְּרַכִּין וּכְדִבְרֵי הַכֹּל, אִי בְּקָשִׁין וְכַאֲחֵרִים.
ואותה אמירה שאמר רב חייא בר אשי: פעמים רבות הייתי עומד לפני רב בשבת ונותן מים על נעלי העור שלו, ניתן להסבירה בהתאם. לגבי נתינת מים על עור, כן, הדבר מותר, אבל לגבי כיבוס, הכולל שפשוף, אין זה מותר. ניתן להסביר זאת כך: אם רב חייא בר אשי דיבר על נעלי עור רכות, אזי הכול מסכימים שרק נתינת מים מותרת. ואם רב חייא בר אשי דיבר על נעלי עור קשות, ההבחנה בין נתינה לשפשוף תואמת את דעת האחרים, הסבורים שדין כיבוס של דם שניתז חל אפילו על עור קשה.
אִי הָכִי, בֶּגֶד נָמֵי! בֶּגֶד – שְׁרִיָּיתוֹ זֶהוּ כִּיבּוּסוֹ.
הגמרא שואלת: אם כן, שהנחת מים על דבר מה אינה נחשבת ככיבוס כל עוד אין גם משפשפים את הפריט, אם כן גם לגבי בגד שאינו עשוי עור, יהיה מותר להניח עליו מים בשבת. מדוע המשנה המצוטטת קובעת שמותר לנגב אותו רק בסמרטוט יבש? הגמרא משיבה: לגבי בגד, שרייתו היא כיבוסו, ועצם הנחת המים עליו אסורה.
רָבָא לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רָבָא: זָרַק סוּדָר לְמַיִם – חַיָּיב. זָרַק פִּשְׁתָּן לְמַיִם – חַיָּיב. בִּשְׁלָמָא סוּדָר – עָבֵיד כִּיבּוּס; אֶלָּא זֶרַע פִּשְׁתָּן מַאי טַעְמָא?
הגמרא מעירה: רבא תואם את קו ההיגיון הרגיל שלו; כפי שרבא אומר: אם אדם השליך בגד למים בשבת, הוא חייב משום כיבוס בשבת, שכן הוא עשוי מבד כמו כל בגד; ואם אדם השליך זרעי פשתן למים, אף הוא חייב. הגמרא מנתחת אמירה זו: מובן, אם הוא משליך בגד למים, הוא מבצע כיבוס; אך לגבי זרעי פשתן, מה הטעם שאסור להשליכם למים בשבת?
וְכִי תֵּימָא מִשּׁוּם דְּמִקַדַּח – אִי הָכִי, חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי נָמֵי! הָנָךְ אִית לְהוּ רִירֵי. אִי הָכִי, שְׁלָחִים נָמֵי! הָתָם קָעָבֵיד לִישָׁה.
ואם תאמר שהוא אסור מפני שהוא מצמיח במים ומהווה את המעשה האסור של זריעה, אם כן, לגבי חיטים ושעורים, היה צריך גם להיות אסור להניחם במים. הגמרא מסבירה: השלכת הפשתן למים אינה אסורה משום זריעה אלא משום שלאלה זרעי הפשתן יש הפרשות כשהם נשרים. אם כן, לגבי עורות, היה צריך גם להיות אסור להניחם במים, מפני שגם הם מוציאים הפרשות במים. הגמרא משיבה: שם, לגבי זרעי פשתן, הדבר אסור מפני שהוא גורם ללישה, שכן ההפרשות גורמות לזרעים להידבק יחד, מה שאין כן בעורות.
דָּרֵשׁ רָבָא: מוּתָּר לְכַבֵּס מִנְעָל בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵי בְּמַיָּא; שִׁכְשׁוּךְ אִין, אֲבָל כִּיבּוּס לָא! הֲדַר אוֹקֵי רָבָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם – טָעוּת הֵם בְּיָדִי; בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ: שִׁכְשׁוּךְ מוּתָּר, כִּיבּוּס אָסוּר.
הגמרא מספרת: רבא לימד ברבים: מותר לכבס נעל בשבת. רב פפא אמר לרבא: והרי לא אמר רב חייא בר אשי: פעמים רבות הייתי עומד לפני רב בשבת ונותן מים על נעלי העור שלו? מכאן שנתינת מים על עור, כן, מותרת, אבל כיבוס, הכולל שפשוף, אינו מותר. רבא חזר והעמיד מתורגמן לפניו כדי שיוכל לומר לציבור שטעה, ולימד ברבים: הדברים שאמרתי לפניכם קודם לכן הם טעותי. אכן, החכמים אמרו כך: נתינת מים על נעליים מותרת, אבל כיבוסן אסור.
הַכִּיבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ״. שְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר״. מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחֹשֶׁת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם״.
§ המשנה מלמדת: הכיבוס חייב להיעשות במקום קדוש, ושבירת כלי חרס חייבת להיעשות במקום קדוש, ומירוק ושטיפה של כלי נחושת חייבים להיעשות במקום קדוש. מנין הדברים הללו נלמדים? כפי שלימדו חכמים בברייתא: לגבי בגד שעליו הוזה דם, הכתוב אומר: "וכיבסת את אשר יזה עליה במקום קדוש" (ויקרא ו:כ). מנין ההלכה לגבי שבירת כלי חרס שבו נתבשלה חטאת? הפסוק שלאחר מכן אומר: "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו:כא). מנין ההלכה לגבי מירוק ושטיפה של כלי נחושת שבו נתבשלה חטאת? הפסוק אומר מיד לאחר מכן: "ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים."
זֶה חוֹמֶר בְּחַטָּאת כּוּ׳. וְתוּ לֵיכָּא?! וְהָאִיכָּא שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים! בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת.
§ המשנה מלמדת: לגבי עניין זה, חומרה חלה על קורבן חטאת יותר משהיא חלה על קורבנות מקודשי הקודשים. הגמרא שואלת: והאם אין עודהלכות הייחודיות לקורבן חטאת? והרי יש הלכה זו: שדמה נכנס אל הקודש הפנימי ביותר כדי להזות אותו. הגמרא משיבה: המשנה עוסקת בחטאות חיצוניות, והלכה זו חלה רק על חטאות פנימיות.
שֶׁאִם נִכְנַס דָּמָהּ (לִפְנַי וְ)לִפְנִים – פְּסוּלָה! כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: כׇּל דָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לַהֵיכָל לְכַפֵּר – פְּסוּלָה.
הגמרא מקשה: אך ישנה החומרה שאם דמה נכנס אל ההיכל היא נעשית פסולה. הגמרא מסבירה: משנה זו היא בהתאם לשיטתו של רבי עקיבא, שאומר: כל דם של קורבן, ולא רק של חטאת, שנכנס אל ההיכל לכפר נעשה פסול; לכן אין זו הלכה הייחודית לחטאת.
שֶׁכֵּן מְכַפְּרִין עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! בְּחַטָּאת דִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל.
הגמרא מקשה: אבל ישנה ההלכה שקרבנות חטאת חיצוניים מכפרים על מי שחייבים כרת, karet, על ידי חטאים בשגגה. הגמרא מסבירה: המשנה כוללת קרבן שאין בו הלכה זו, שכן עקרונותיה חלים גם על קרבן חטאת המובא על שמיעת הקול, כלומר, על שבועת שקר שאדם אינו יכול להעיד בעניינו של אחר. עבירה זו אינה נענשת בkaret.
שֶׁכֵּן טְעוּנָה אַרְבַּע מַתָּנוֹת! כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: כׇּל דָּמִים טְעוּנִין אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת.
הגמרא מקשה: אך ישנה החומרה שדם חטאת טעון ארבע מתנות על המזבח, שלא כקרבנות אחרים מקודשי הקודשים. הגמרא מסבירה: משנה זו נשנתה בהתאם לשיטתו של רבי ישמעאל, האומר כי כל דם הקרבנות טעון ארבע מתנות, אחת על כל אחת מארבע הקרנות של המזבח; בהתאם לכך, אין זו הלכה המוגבלת לחטאת בלבד.
וְלִיטַעְמָיךְ, הָאִיכָּא קֶרֶן! הָאִיכָּא אֶצְבַּע! הָאִיכָּא חוּדָּהּ! אֶלָּא חַד מִתְּרֵי תְּלָתָא חוּמְרֵי נָקֵט.
הגמרא שואלת: וגם לפי שיטתך, האם ניתן לומר שיש רק הלכה אחת שחלה על קורבן חטאת ואינה חלה על קורבנות אחרים? האם אין הדרישה לתת את הדם של החטאת על הקרן שבראש המזבח? האם אין הדרישה שכוהן ייתן את דם החטאת על המזבח באמצעות אצבעו? האם אין הדרישה לתת אותו על שפת המזבח? לכן, אין להניח שזו ההלכה היחידה הייחודית לחטאת, אלא אלא שהמשנה פשוט ציינה אחת מתוך שתיים או שלוש חומרות.
מַתְנִי׳ בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – קוֹרְעוֹ, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.
משנה: לגבי בגד שעליו הוזה דם חטאת שיצא אל מחוץ לפרוכות, כלומר, לעזרת המקדש, לפני שכובס, הבגד חוזר ונכנס לעזרה ומכבסים אותו במקום קדוש. אם הבגד נטמא מחוץ לפרוכות, קורעים את הבגד כדי לטהרו, נכנסים עמו לעזרה, ומכבסים אותו במקום קדוש. לגבי כלי חרס שבו נתבשלה חטאת שיצא אל מחוץ לפרוכות, הכלי חוזר ונכנס לעזרה ושוברים אותו במקום קדוש. אם הכלי נטמא מחוץ לפרוכות, נוקבים את הכלי כדי לטהרו, ונכנסים עמו לעזרה ושוברים אותו במקום קדוש.
כְּלִי נְחֹשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.
באשר לכלי נחושת שבו בושל קורבן חטאת שיצא אל מחוץ לפרוכות, הכלי חוזר ונכנס לעזרה, ואדם ממרקו ושוטפו במקום קדוש. אם הכלי נטמא מחוץ לפרוכות, שוברים את הכלי על ידי קידוח חור גדול בו כדי לטהרו מבחינה טקסית, ומכניסים אותו לעזרה וממרקים ושוטפים אותו במקום קדוש.
גְּמָ׳ מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: קוֹרְעוֹ?! ״בֶּגֶד״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו בֶּגֶד הוּא!
גמרא: המשנה מלמדת: אם הבגד נטמא מחוץ לפרוכות, קורעים את הבגד כדי לטהרו, נכנסים עמו לעזרה, ומכבסים אותו במקום קדוש. רבינא מקשה על כך: כיצד יכולה המשנה לומר שקורעים אותו? והרי הרחמן אמר בתורה שיש לכבס "בגד" (ויקרא ו:כ), ואילו לאחר שחפץ זה נקרע, אין זה עוד בגד, אלא רק פיסת בד.
דִּמְשַׁיַּיר בֵּיהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר הָוֵי!
הגמרא משיבה: המשנה מתארת מצב כאשר הוא משאיר קרע שלא נקרע ממנו קטע מן הבגד, שיש בו שיעור המספיק למטלית קטנה. האומנם כך? אם הוא משאיר חלק כזה שלם, האם עדיין מותר לו להחזיר את הבגד לחצר? והרי רב הונא אומר: החכמים שנו שבגד טמא, שרובו נקרע, מאבד את טומאתו רק כאשר אדם לא השאיר ממנו שיעור המספיק למטלית קטנה, אבל אם השאיר ממנו שלא נקרע שיעור למטלית קטנה, הרי הוא נחשב לחיבור של החלקים, והבגד נשאר טמא. בהתאם לכך, השארת חתיכה בגודל זה לא תועיל כלל לעניין טומאה.