וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
ואין חייבים עליהם כרת משום איסורי אכילת פיגול או נותר, או משום אכילת הבשר כשהוא טמא. כל האיסורים הללו חלים רק אם חלקי הקרבן ראויים מצד עצמם להקרבה. רבי עקיבא אומר שהנהנה מהם חייב משום מעילה בקודשים, וכן חייבים כרת על אכילתם משום איסורי פיגול, נותר, או אכילת הבשר כשהוא טמא.
מַאי, לָאו בְּדַהֲדַר עַיְּילִינְהוּ פְּלִיגִי? וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר מִיפַּסְלִי בְּיוֹצֵא, וּמָר סָבַר לָא מִיפַּסְלִי בְּיוֹצֵא.
הגמרא מסבירה: וכי אין זה נכון לומר שהם חלוקים לגבי מקרה שבו לאחר שהוציאו את החלקים המיועדים להישרף מחוץ לעזרת המקדש, אדם החזיר אותם לאחר מכן לתוך העזרה לפני זריקת הדם? ואם כן, הרי בעניין זה עצמו הם חלוקים: שכן חכם אחד, רבי אליעזר, סבור שהחלקים נפסלים ביציאתם מן העזרה, ואילו חכם אחד, רבי עקיבא, סבור שהחלקים אינם נפסלים ביציאתם מן העזרה.
אָמַר רַב פָּפָּא: בְּדַהֲדַר עַיְּילִינְהוּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; וְהָכָא בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר אֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא, וּמָר סָבַר זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא.
הגמרא דוחה טענה זו: רב פפא אמר כי לגבי מקרה שבו לאחר שהוציאו חלקים אלה מחוץ לעזרת המקדש, אדם החזיר אותם אל תוך העזרה לפני זריקת הדם, הכול מסכימים שהם כשרים. וכאן הם נחלקים לגבי מקרה שבו חלקים אלה נמצאים מחוץ לעזרה בשעה שהדם נזרק על המזבח. והם נחלקים בעניין זה הבא: שכן חכם אחד, רבי אליעזר, סובר כי זריקת הדם אינה מועילה ביחס לאותם חלקים שהוצאו מן העזרה, כלומר, אין היא מכשירה אותם, ואילו חכם אחד, רבי עקיבא, סובר כי זריקת הדם מועילה ביחס לאותם חלקים שהוצאו מן העזרה, כלומר, היא מכשירה אותם.
וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר: בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, בִּדְעַיְּילִינְהוּ לְגַוַּואי פְּלִיגִי!
הגמרא מקשה: אבל דבריו של רב פפא כאן סותרים לכאורה את קביעתו בנוגע לשתי הלחם המובאות עם שני הכבשים בחג שבועות. זריקת דמם של הכבשים מכשירה את שתי הלחם לאכילת הכוהנים, והמחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא חלה גם במקרה זה. הגמרא מפרטת: רב פפא הוא זה שאמר כי לגבי מצב שבו שתי הלחם נמצאות מחוץ לעזרת המקדש בשעה שדם שני הכבשים נזרק על המזבח, הכול, אפילו רבי עקיבא, מסכימים שזריקה זו אינה מכשירה את שתי הלחם, ולכן אם אדם אוכל מהן אין הוא חייב בכרת משום האיסור על אכילת פיגול. אלא, התנאים נחלקים לגבי מקרה שבו אדם החזיר את הלחם לתוך עזרת המקדש לפני זריקת הדם.
הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי שְׁתֵּי לֶחֶם – דְּלָאו גּוּפֵיהּ דְּזִיבְחָא; אֲבָל אֵימוּרִין, דְּגוּפֵיהּ דְּזִיבְחָא הוּא – בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי פְּלִיגִי.
הגמרא משיבה: אמירה זו של רב פפא חלה רק על שתי הלחם, שכן הן אינן חלק מהקרבן עצמו. אבל לגבי אימורי הקרבן, שהם חלק מהקרבן עצמו, הכול מסכימים שהם מוכשרים אם הם בתוך עזרת המקדש בשעה שהדם נזרק על המזבח. רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקים רק לגבי מקרה שבו הם מחוץ לעזרת המקדש כאשר הדם נזרק על המזבח.
עוֹפוֹת קוֹדְמִין כּוּ׳. אַדְּרַבָּה – מְנָחוֹת קוֹדְמוֹת, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּצִבּוּר כְּבַיָּחִיד! אֲפִילּוּ הָכִי, מִינֵי דָמִים עֲדִיפִי.
§ המשנה מלמדת: קורבנות העוף קודמים למנחות משום שהם מינים שדמם נזרק, והכפרה נעשית בדם. הגמרא מקשה: אדרבה, המנחות היו צריכות להקדים לקורבנות העוף, שהרי הן קרבות הן כקורבנות ציבור והן כקורבנות יחיד, ואילו אין קורבנות עוף של ציבור. הגמרא מסבירה: אף על פי כן, העובדה שקורבנות העוף הם מינים שדמם נזרק היא בעלת חשיבות גדולה יותר.
מִנְחַת חוֹטֵא כּוּ׳. אַדְּרַבָּה – מִנְחַת נְדָבָה קוֹדֶמֶת, שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה! אֲפִילּוּ הָכִי, מִנְחַת חוֹטֵא הַבָּאָה עַל חֵטְא עֲדִיפָא, דִּמְכַפֶּרֶת.
המשנה מוסיפה ללמד: מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה. הגמרא מקשה: אדרבה, מנחת נדבה הייתה צריכה לקדום למנחת חוטא, שהרי היא טעונה שמן ולבונה. הגמרא מסבירה: אף על פי כן, מנחת חוטא, הבאה מחמת חטא, היא בעלת חשיבות גדולה יותר, שכן היא מכפרת.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִנְחַת סוֹטָה וּמִנְחַת נְדָבָה, אֵיזוֹ מֵהֶן קוֹדֶמֶת? מִנְחַת נְדָבָה קָדְמָה – שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן (אוֹ) וּלְבוֹנָה, אוֹ דִלְמָא מִנְחַת סוֹטָה קָדְמָה – שֶׁכֵּן בָּאָה לְבָרֵר עָוֹן?
§ הועלתה דילמה לפני החכמים: בנוגע למנחת סוטה, אישה שבעלה חושד בה כי נאפה, ומנחת נדבה המובאות באותו זמן, איזו מהן קודמת לחברתה? האם מנחת הנדבה קודמת, שכן היא טעונה שמן ולבונה? או שמא מנחת הסוטה קודמת, שכן היא באה לברר את עבירתה של האישה, כחלק מן הטקס הנעשה עם סוטה.
תָּא שְׁמַע: מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה. מִנְחַת חוֹטֵא הוּא דְּקָדְמָה לְמִנְחַת נְדָבָה, הָא מִנְחַת סוֹטָה – לָא! מִי קָתָנֵי ״מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת״?! ״מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא״ קָתָנֵי, וְהָא נָמֵי בָּאָה עַל חֵטְא.
הגמרא מציעה: בוא ושמע, שכן המשנה קובעת כי מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה. ניתן להסיק מכך כי רק מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה, אך מנחת סוטה אינה קודמת. הגמרא דוחה ראיה זו: האם המשנה מלמדת שמנחת חוטא קודמת משום העובדה שהיא מכפרת? המשנה מלמדת: משום העובדה שהיא באה בגלל חטא, ומנחת סוטהגם באה בגלל חטא, שכן היא התייחדה עם איש אחר.
תָּא שְׁמַע: זוֹ קוֹדֶמֶת לָזוֹ, שֶׁזּוֹ בָּאָה מִן הַחִיטִּין וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מַאי, לָאו מִנְחַת נְדָבָה לְמִנְחַת סוֹטָה? לָא, מִנְחַת חוֹטֵא לְמִנְחַת סוֹטָה.
הגמרא מוסיפה ומציעה: בוא ושמע את דברי ברייתא: מנחת זו קודמת לזו, מפני שזו מנחה באה מן החיטים, וזו מנחה באה מן השעורים. וכי אין ברייתא זו מתייחסת לקדימות של מנחת נדבה למנחת סוטה? הגמרא דוחה גם ראיה זו: לא, הברייתא מתייחסת לקדימות של מנחת חוטא על מנחת סוטה.
תִּיפּוֹק לִי דְּהָא מְכַפְּרָא וְהָא לָא מְכַפְּרָא!
הגמרא משיבה: אם הברייתא מתייחסת למנחת חוטא, מדוע קדימותה למנחת סוטה נלמדת מן העובדה שמנחת חוטא באה מן החיטים, ואילו מנחת סוטה באה מן השעורים? אני יכול ללמוד את קדימות מנחת החוטא בשל העובדה שמנחת חוטא מכפרת ומנחת סוטהאינה מכפרת.
וְאֶלָּא מַאי, מִנְחַת נְדָבָה? תִּיפּוֹק לִי דְּזוֹ טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה! אֶלָּא חַד מִתְּרֵי טַעְמֵי [נָקֵיט].
הגמרא מקשה: אלא, למה מתייחסת הברייתא? האם היא מתייחסת לקדימותה של מנחת נדבה על פני מנחת סוטה? אם כן, אני יכול ללמוד את קדימותה מן העובדה שזו מנחת נדבה טעונה שמן ולבונה, ואילו מנחת סוטהאינה טעונה שמן ולבונה. אלא, אי אפשר להוכיח דבר מהשמטת הסבר חלופי, שכן בכל דרך שמפרשים את הברייתא ברור שהיא ציינה אחד משני טעמים.
חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לְלַמֵּד שֶׁתִּקְרַב רִאשׁוֹנָה, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה״.
§ המשנה קובעת: הקרבת חטאת העוף קודמת להקרבת עולת העוף. הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים? הגמרא משיבה: כך הוא כפי ששנו חכמים בברייתא בנוגע לחטאת העוף ולעולת העוף שמקריב חוטא עני במקום חטאת בהמה. הכתוב אומר: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה" (ויקרא ה:ח). למה צריך הכתוב לומר זאת? שהרי אין צורך בכתוב לומר זאת כדי ללמד שהחטאת קרבה תחילה, שכן כבר נאמר: "ואת השני יעשה עולה" (ויקרא ה:י).
אֶלָּא זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת שֶׁיִּקְדְּמוּ (לְעוֹלָה) [לְעוֹלוֹת] הַבָּאוֹת עִמָּהֶן – בֵּין חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת הָעוֹף, בֵּין חַטַּאת בְּהֵמָה לְעוֹלַת בְּהֵמָה, וַאֲפִילּוּ חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת בְּהֵמָה.
אלא, פסוק זה קבע עיקרון לכל קורבנות החטאת, ולימד שעליהם להקדים לעולה הבאה עמהם; בין אם מדובר בחטאת העוף הקודמת לעולת העוף, בין אם מדובר בחטאת בהמה הקודמת לעולת בהמה, ואף בנוגע לחטאת העוף הקודמת לעולת בהמה.
הִלְכָּךְ, חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת הָעוֹף – מִ״וְּאֶת הַשֵּׁנִי״, חַטַּאת בְּהֵמָה לְעוֹלַת בְּהֵמָה – מִדְּרַבִּי רַחֲמָנָא, חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת בְּהֵמָה – מִזֶּה בָּנָה אָב.
הגמרא מסכמת: לפיכך, הקדימות של חטאת העוף לעולת העוף נלמדת מן הפסוק: "וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה." הקדימות של חטאת בהמה לעולת בהמה נלמדת מן העובדה שהרחמן מרחיב את ההלכה הנלמדת מחטאת הלויים (ראה 89א). ולבסוף, הקדימות של חטאת העוף לעולת בהמה נלמדת מן העיקרון שנאמר בברייתא זו, שפסוק זה קבע אב טיפוס לכל החטאות, ללמד שהן צריכות להקדים לעולה הבאה עמן.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנִּתְחַלְּפָה חַטָּאת – חַטָּאת קוֹדֶמֶת, וְכָאן (בְּיוֹלֶדֶת) – עוֹלָה קוֹדֶמֶת.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מברייתא. התורה קובעת שאישה שילדה חייבת להביא כבש לעולה ועוף לחטאת. אם היא ענייה, היא רשאית להביא שני עופות: "אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב:ח). רבי אליעזר אומר: בכל מקרה אחר שבו קורבן עוף מוחלף בקורבן חטאת מן הבהמה, החטאת קודמת לעולה. לדוגמה, במקרה של קורבן חטאת עולה ויורד המובא על כניסה למקדש בטומאה, שבו עני מביא שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה, החטאת קודמת. אבל כאן, במקרה של אישה שילדה, העולה קודמת, שכן היא באה במקום קורבן עולה מן הבהמה, הנזכר ראשון בפסוק: "והקריבה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב:ו).
כׇּל מָקוֹם שֶׁבָּא עַל חֵטְא – חַטָּאת קוֹדֶמֶת, וְכָאן עוֹלָה קוֹדֶמֶת; וְכׇל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם בָּאִים תַּחַת חַטָּאת – חַטָּאת קוֹדֶמֶת, וְכָאן עוֹלָה קוֹדֶמֶת.
יתר על כן, בכל מקרה שבו קורבן החטאת בא בגלל חטא, קורבן החטאת קודם לקורבן העולה. אבל כאן, במקרה של אישה ענייה שילדה, שבו קורבן החטאת מביא לטהרה פולחנית ולא לכפרה, קורבן העולה קודם לקורבן החטאת. וכן בכל מקרה שבו שתי ציפורים באות במקום בהמה עבור קורבן חטאת, קורבן החטאת קודם לקורבן העולה. אבל כאן, במקרה של אישה ענייה שילדה, עולת העוף מחליפה את עולת הבהמה של אישה עשירה, ואילו חטאת העוף מוקרבת אפילו על ידי אישה עשירה שילדה. לכן, במקרה המסוים הזה של אישה שילדה, קורבן העולה קודם לקורבן החטאת.
אָמַר רָבָא: לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב.
הקריאה הפשוטה של ברייתא זו סותרת את האמירה של הברייתא הקודמת, המלמדת שקרבן חטאת תמיד קודם לקרבן עולה. כדי ליישב בין שתי הברייתות, אמר רבא: העובדה שהפסוק מזכיר את עולת הבהמה תחילה היא רק לעניין הקריאה שלה, אך למעשה קרבן החטאת מוקרב תחילה.
תָּא שְׁמַע: פָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים, וְאֵילִים קוֹדְמִין לִכְבָשִׁים, כְּבָשִׂים לִשְׂעִירִים.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא נוספת, שלכאורה סותרת עיקרון זה. כאשר יש קרבנות בהמה שונים שיש להקריב, פרים קודמים לאילים, ואילים קודמים לכבשים, וכבשים קודמים לשעירי עיזים זכרים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria