חַטַּאת הָעוֹף פְּסוּלָה הֵיכִי מַזֶּה מִדָּמָהּ? הָוֵה לֵיהּ יָרוּד! שְׁאָר פְּסוּלִים הֵיכִי זָרֵיק לְהוּ מִדָּמָהּ?
אם כן, ביחס למקרה של קורבן חטאת העוף פסול שנמלק בראש המזבח, כיצד מזהים מדמו על קיר המזבח? כאשר הכהן מרים את העוף בידו כדי להזות את דמו, העוף נחשב כאילו ירד מעל המזבח, ואינו יכול להזות את דמו, שכן ההלכה לגבי כל הפריטים הפסולים היא שמשירדו מעל המזבח לא יעלו. וכן, לגבי דמם של קורבנות אחרים שנפסלו ועלו על המזבח, כיצד הוא מזה מדמם, הרי ההזאה נעשית מן האוויר שמעל המזבח? אלא בהכרח יש לומר שהאוויר שמעל המזבח נחשב כמזבח.
דְּמַגַּע לְהוּ. הָא הַזָּאָה הִיא?! מִיצּוּי הִיא! הָא זְרִיקָה?! שְׁפִיכָה הִיא!
הגמרא דוחה ראיה זו: ייתכן שבמקרים כאלה אין מזים את הדם כדרכו הרגילה, אלא באופן שהוא מצמיד אותו אל קיר המזבח מיד, בלי שהדם יעבור דרך האוויר. הגמרא דוחה הצעה זו: האם זה נחשב הזאה? זו מיצוי, פעולה שנעשית בעולת העוף, ולא בחטאת העוף. וכן, אם מזהים את דמם של קורבנות פסולים אחרים באופן זה, האם זו הזאה? זה עירוי.
וְעוֹד, דֶּרֶךְ הַזָּאָה בְּכָךְ?! דֶּרֶךְ זְרִיקָה בְּכָךְ?!
ויתרה מזו, בנוגע לעולת העוף הפסולה, האם אופן ההזאה בה הוא באופן כזה? ובמקרה של קורבנות פסולים אחרים, האם אופן ההזאה בהם הוא באופן כזה? לא. אלא שיש לראות את חלל האוויר שמעל המזבח כמזבח.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּנָקֵט לְהוּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – הָכִי נָמֵי; כִּי קָאָמַר – דִּתְלָנְהוּ בְּקַנְיָא. מַאי? תֵּיקוּ.
רב אשי אמר: אם השאלה נוגעת למקרה שבו הכהן החזיק את הדם או האיברים כשהוא עומד בראש המזבח, הרי הם אכן נחשבים כאילו עלו על המזבח, ואין להורידם ממנו. אבל כאשר הספק נאמר לגבי האוויר שמעל המזבח, היה זה ביחס למקרה שבו תלה אותם במוט מעל המזבח, בעוד הוא עצמו עמד על רצפת העזרה. מהי ההלכה במקרה כזה? הגמרא משיבה שהספק יעמוד בלא הכרעה.
מַתְנִי׳ כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת יָבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלִי הַלַּח מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא יָבֵשׁ מְקַדֵּשׁ אֶת הַלַּח. כְּלֵי הַקּוֹדֶשׁ שֶׁנִּיקְּבוּ, אִם עוֹשִׂין בָּהֶן מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין, וְהֵן שְׁלֵימִים – מְקַדְּשִׁין, וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁין. וְכוּלָּן אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בַּקּוֹדֶשׁ.
משנה: המשנה מפרטת את ההלכה שנלמדה במשנה הקודמת (פו ע"א), שכלי שרת מקדשים את הדברים המונחים בתוכם. כלי השרת המשמשים לנוזלים מקדשים רק נוזלים המשמשים בעבודה, וכלי השרת המשמשים כמידות יבשות מקדשים רק דברים יבשים המשמשים בעבודה. כלי השרת המשמשים לנוזלים אינם מקדשים דברים יבשים, וכלי השרת המשמשים לדברים יבשים אינם מקדשים נוזלים. לגבי כלי קודש שניקבו, אם אדם ממשיך להשתמש בהם לשימוש הדומה לשימוש שלשמו היו משתמשים בהם קודם לכן כאשר הם היו שלמים, הם ממשיכים לקדש את תכולתם. ואם לא, אינם מקדשים את תכולתם. וכל הכלים הללו מקדשים דברים רק כאשר הם בקודש, כלומר, בעזרת המקדש.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת, אֲבָל מִזְרָקוֹת – מְקַדְּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״.
גמרא: בנוגע לאמירת המשנה שכלים המשמשים לנוזלים אינם מקדשים פריטים יבשים, שמואל אומר: החכמים שנו הלכה זו רק בנוגע למידות המשמשות לנוזלים, כלומר יין או שמן. אבל כוסות, המשמשות לאיסוף דם הקרבנות, מקדשות גם פריטים יבשים, כפי שנאמר בפסוק: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת" (במדבר ז:יד), וכן: "קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה" (במדבר ז:יג), ומכאן שהכוסות נעשו גם לשימוש עם סולת, פריט יבש.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִנְחָה לַחָה הִיא! אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַיָּבֵשׁ שֶׁבָּהּ. אִיבָּעֵית אֵימָא: מִנְחָה לְגַבֵּי דָּם – כְּיָבֵשׁ דָּמֵי.
רב אחא מדפתי אמר לרבינא: גם מנחת הפסוק נחשבת לנוזל, שכן היא בלולה בשמן, ואין ללמוד ממנה את ההלכה לגבי דברים שהם יבשים לגמרי. רבינא אמר לו: הפסוק שהביא שמואל נצרך רק כדי ללמוד את ההלכה של החלקים היבשים של מנחה, ללמד שאפילו סולת שנשארה יבשה מפני שלא נבללה היטב בשמן מתקדשת אף היא על ידי הכוסות. ואם תרצה, אמור במקום זאת: מנחה, אף על פי שהיא בלולה בשמן, בהשוואה לדם נחשבת כדבר יבש. בהתאם לכך, אפשר ללמוד מן הפסוק שהכוסות מקדשות את כל הדברים היבשים.
אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי שָׁרֵת – אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵימִין, אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מְלֵאִין, אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִתּוֹכָן. וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵימִין וּמְלֵאִים וּמִבִּפְנִים.
בנוסף, שמואל אומר: כלי שרת מקדשים פריטים רק כאשר הכלים שלמים, כלומר, אין בהם נקב; הם מקדשים רק מידות מלאות, כלומר, כאשר הם מכילים שיעור הראוי להקרבה; והם מקדשים פריטים רק מתוכם ולא פריטים שרק נגעו בחיצונם. ויש אומרים שיש נוסח אחר לאמירתו של שמואל: כלי שרת מקדשים פריטים רק כאשר הכלים שלמים, וכאשר הם מכילים מידות מלאות, ומבפנים.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵימִין, וּמְלֵאִים, וּמִתּוֹכָן, וּבִפְנִים.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל בין שתי הגרסאות הללו? הגמרא משיבה: ההבדל ביניהן הוא בנוגע למידות גדושות. לפי הגרסה הראשונה, כלי שרת מקדשים רק פריטים שנמצאים בתוכם, וכל מה שגולש החוצה אינו נכלל. הגמרא מציינת כי נשנה בברייתא בהתאם לשתי הגרסאות: כלי שרת מקדשים פריטים רק כשהם שלמים, ורק מידות מלאות, ומתוכם, ובפנים.
אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף, אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֶשׁ.
באשר להלכה שכלי שרת מקדשים רק מידות מלאות, רבי אסי אומר שרבי יוחנן אומר: לימדו הלכה זו רק כאשר כוונתו הראשונית של הכהן לא הייתה להוסיף על מה שכבר הונח בתוך הכלי. אבל אם כוונתו הראשונית הייתה להוסיף, אז כל כמות התחלתית המונחת בכלי נעשית קדושה, קטנה ככל שתהיה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְלֵאִין – אֵין מְלֵאִין אֶלָּא שְׁלֵימִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף; אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֶשׁ.
הבחנה זו נלמדת גם בברייתא: לגבי ההלכה שכלי שרת מקדשים מידות מלאות, מידות מלאות אינן אלא מידות שלמות. רבי יוסי אמר: מתי מידות מלאות הן שלמות? זהו בזמן שכוונת הכהן לא הייתה להוסיף. אבל אם כוונתו הייתה להוסיף, כל כמות התחלתית היא קדושה.
אֵין כְּלִי הַלַּח מְקַדֵּשׁ [וְכוּ׳]. אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי: אֵין מְקַדְּשִׁין לִיקְרַב, אֲבָל מְקַדְּשִׁין לִיפָּסֵל.
§ המשנה מלמדת שכלי השרת המשמשים לנוזלים אינם מקדשים פריטים יבשים. לגבי הלכה זו, רב אומר, ויש אומרים שרב אסי אומר: כלי השרת המשמשים לנוזלים אינם מקדשים פריטים יבשים כדי להתירם להקרבה על המזבח, אבל הם מקדשים פריטים יבשים כדי שהפריטים ייפסלו על ידם, כלומר, פריטים יבשים שהונחו בכלים כאלה עשויים להיפסל על ידי מה שפוסל רק פריטים מקודשים, למשל, אם נגע בהם מי שטבל באותו יום, או אם יצאו מחצר המקדש.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּנְסָכִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה וּבִיכּוּרִים מִן הַמְדוּמָּע, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְאִם הֵבִיא – לֹא קִדֵּשׁ. אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי: לֹא קִדֵּשׁ לִיקְרַב, אֲבָל קָדַשׁ לִיפָּסֵל.
יש מי שמלמדים אמירה זו לגבי הלכה זו: אין מביאים מנחות, או נסכים, או מנחות הבאות עם בהמה, או ביכורים, מתערובת שיש בה תרומה, שכן דבר שאין כל ישראל רשאים לאוכלו אין מביאים ממנו קרבן. ואין צריך לומר שאין מביאים דברים אלו מפרי עץ שהוא ערלה, כלומר עץ בתוך שלוש השנים הראשונות לנטיעתו, שאסור לאוכלו, או מכלאים שנזרעו בכרם, ששניהם אסורים באכילה אף לכהנים. ואם הביא מהם קרבן, הרי הוא אינו מקודש. בעניין זה אומר רב, ויש אומרים שרב אסי אומר: הוא אינו מקודש לקרבן על המזבח, אבל הוא מקודש כדי להיפסל.
תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנִּיקְּבוּ – אֵין מַתִּיכִין אוֹתָן, וְאֵין מַתִּיכִין לְתוֹכָן אֲבָר. נִפְגְּמוּ – אֵין מְתַקְּנִין אוֹתָן. סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה – אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת פְּגִימָתָהּ. נִשְׁמְטָה – אֵין מַחְזִירִין אוֹתָהּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סַכִּין מַטְרֶפֶת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ כֹּהֲנִים וּגְנָזוּהָ.
§ בנוגע לכלים מנוקבים, כך לימדו החכמים: במקרה של כלי קודש שנוקבו, אין להתיכם כדי לאטום את הנקב, ואין לצקת לתוכם עופרת למטרה זו. אם הכלים ניזוקו, אין לתקנם. לגבי סכין שניזוקה, אין להשחיז את מקום פגימתה. אם הלהב נפרד מן הידית, אין להשיבו למקומו. אבא שאול אומר: הייתה סכין מסוימת במקדש שמתכתה הייתה רכה וניזוקה בקלות, כך שכאשר השתמשו בה הייתה לעיתים קרובות פוסלת בעלי חיים ומכשילה אותם, ובכך פוסלת אותם. לפיכך, הכוהנים נמנו עליה, והחליטו לגנוז אותה.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּגְדֵי כְהוּנָּה, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם מַעֲשֵׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַעֲשֵׂה אֹרֵג״. נִתְגַּעֲלוּ, אֵין מְכַבְּסִין [אוֹתָן] לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּאָהָל.
החכמים לימדו: בגדי כהונה אינם נעשים במעשה מחט, כלומר, על ידי תפירת חלקים שונים יחד, אלא במעשה אורג, שבו כל הבגד נארג מלכתחילה כיחידה אחת, כפי שנאמר: "מעשה אורג" (שמות כח:לב). אם הבגדים התלכלכו, אין לכבס אותם, לא בנתר ולא באהל, שני חומרי ניקוי נפוצים.
הָא בַּמַּיִם – מְכַבְּסִין?! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הוּגְּעוּ בְּמַיִם – מְכַבְּסִין אוֹתָן בְּנֶתֶר וְאָהָל;
הגמרא שואלת: אך האם ניתן להסיק מכאן כי במים מותר לכבס את בגדי הכהונה? אמר אביי: כך הברייתאאומרת: אם הבגדים שהתלכלכו רק הגיעו למצב שבו כיבוסם במים בלבד היה מספיק, מותר לכבסם בנתר ובורית, שכן אינם נחשבים מלוכלכים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria