בִּשְׁרִירֵי. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
באשר לאיברים שהתקשו והתייבשו מן האש אך עדיין לא נהפכו לאפר. המשנה מלמדת שלפני חצות, יש להחזיר איברים כאלה אל המזבח. הגמרא שואלת: מניין דבר זה שחצות קובע אם יש להחזירם או לא?
אָמַר רַב, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה״ וְהִקְטִיר, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה... וְהֵרִים״.
רב אומר: פסוק אחד קובע: כל הלילה והקטיר את העולה, ומכאן שיש מצווה להקטיר את איברי העולה כל הלילה, כפי שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו:ב). ופסוק אחד קובע: "כל הלילה עד הבוקר...והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו:ב–ג), ומכאן שניתן להרים את הדשן בכל זמן במשך הלילה, ובכלל זה את איברי העולה שכבר התקשו באש. כיצד ניתן ליישב בין הכתובים הללו?
חַלְּקֵיהוּ, חֶצְיוֹ לְהַקְטָרָה וְחֶצְיוֹ לַהֲרָמָה.
רב מסביר: חלק את הלילה לשני חלקים: מחצית הלילה, כלומר עד חצות, מיועדת למצוות השריפה, ובזמן זה יש להחזיר למזבח את מה שניתק ממנו; ומחצית הלילה, כלומר לאחר חצות, מיועדת להסרה.
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: בְּכׇל יוֹם תּוֹרֵם אֶת הַמִּזְבֵּחַ מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר, אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו [אוֹ] מֵאַחֲרָיו. בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים – בַּחֲצוֹת. בָּרְגָלִים – בָּאַשְׁמוֹרֶת הָרִאשׁוֹנָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵחֲצוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, הֵיכִי מַקְדְּמִינַן וְהֵיכִי מְאַחֲרִינַן?
באשר לקביעתו של רב, שלפיה ניתן להתחיל להרים את הדשן רק לאחר חצות, רב כהנא מקשה ממשנה (יומא כ ע"א): בכל יום היו הכוהנים מרימים את הדשן מן המזבח ומניחים אותו בצד המזרחי של הכבש בקריאת הגבר או סמוך לזמן קריאתו, בין לפניה ובין לאחריה, שכן לא הקפידו על זמן מדויק. ביום הכיפורים היו מרימים את הדשן בחצות. ברגלים היו מרימים את הדשן מוקדם עוד יותר, בסוף האשמורה הראשונה. רב כהנא מסיים את קושייתו: ואם עולה על דעתך שהזמן הראוי להרמת הדשן מדין תורה הוא מחצות, כיצד מקדימים את הרמת הדשן ברגלים, וכיצד מאחרים את הרמתו בשאר ימות השנה?
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל הַלַּיְלָה״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעַד הַבֹּקֶר? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״? תֵּן בֹּקֶר לְבׇקְרוֹ שֶׁל לַיְלָה.
אלא, רבי יוחנן אומר: הזמן הראוי להרמת הדשן מבוסס על הדברים הבאים: מן העובדה שנאמרה לגבי שריפת האיברים: "כל הלילה" (ויקרא ו:ב), וכי איני יודע שמותר לו להקטיר עולה עד הבוקר? אם כן, מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "עד הבוקר"? פירושו: הוסף עוד בוקר לבוקר של הלילה. קום לפני עלות השחר, שכן זהו זמן הרמת הדשן. אף על פי כן, אין שעה מסוימת קבועה לביצוע הרמה זו, וניתן להרים את הדשן מתחילת הלילה.
הִלְכָּךְ, כֹּל יוֹמָא – מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר סַגִּי. בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל – מֵחֲצוֹת. בִּרְגָלִים, דִּנְפִישִׁי קׇרְבָּנוֹת דְּקָדְמִי אָתוּ יִשְׂרָאֵל – מֵאַשְׁמוֹרֶת הָרִאשׁוֹנָה; כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: לֹא הָיְתָה קְרִיַּית הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל.
לכן, בכל יום, די לבצע את פינוי האפר עם קריאת הגבר. ביום הכיפורים, בשל חולשתו של הכהן הגדול, שעליו לבצע את כל עבודת המקדש באותו יום, היו מקדימים לפנות את האפר מחצות. ברגלים, שבהם יש קרבנות רבים בגלל המוני יהודים בירושלים בימים ההם, אשר כדי להקריב את קרבנותיהם היו מגיעים מוקדם למקדש, היו מפנים את האפר החל מסוף האשמורה הראשונה, כפי שהמשנה מלמדת בסיפא (Yoma 20a): קריאת הגבר לא הייתה מגיעה ברגלים עד שעזרת המקדש הייתה מלאה ביהודים.
אִיתְּמַר: פֵּירְשׁוּ קוֹדֶם חֲצוֹת וְהֶחְזִירָן אַחַר חֲצוֹת – רַבָּה אָמַר:
§ הגמרא הסבירה קודם לכן את המשנה כאומרת שאיברים שהוקשו באש אך לא נשרפו כליל אינם מוחזרים למזבח אם נפלו ממנו לאחר חצות הלילה, שכן מצוות השריפה כבר קוימה והאיברים נחשבים כאילו נשרפו כליל. נאמר כי אמוראים נחלקו בעניין הבא: במקרה של איברים שנפרדו מעל המזבח לפני חצות הלילה והוחזרו לאחר חצות הלילה, כך שמצוות השריפה לא הושלמה עד חצות, רבה אומר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria