יָכוֹל יַחְלוֹץ גִּידִין וַעֲצָמוֹת, וְיַעֲלֶה בָּשָׂר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״. הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּירְשׁוּ – אֲפִילּוּ הֵן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרְדוּ.
אז אפשר היה לחשוב שכהן חייב תחילה להסיר את הגידים והעצמות מן הקרבן ואז להקריב את הבשר על המזבח. לכן, הפסוק קובע: "והכהן יקטיר את הכול על המזבח," לרבות הגידים והעצמות. כיצד ניתן ליישב בין הכתובים הללו? אם היו מחוברים לבשר, יעלו. ואם נפרדו מן הבשר, אז אפילו אם הם כבר בראש המזבח, ירדו.
מַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: פֵּירְשׁוּ יָרְדוּ? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, אֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ.
הגמרא מציינת: מיהו התנא ששמעת שאומר שאם נפרדו ירדו? זהו רבי יהודה הנשיא, כפי שנלמד בברייתא: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א:ט); המונח "הכל" בא לרבות את העצמות, ואת הגידים, ואת הקרניים, ואת הטלפיים, בין אותם דברים שמקריבים על המזבח, אפילו אם נפרדו מבשר הקרבן.
וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״? לוֹמַר לָךְ: עִיכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי גִּידִין וַעֲצָמוֹת.
אבל אם כן, כיצד אבין את משמעות הפסוק: "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים י"ב:כ"ז), שממנו משתמע שרק הבשר והדם של הקרבן עולים על המזבח? פסוק זה נצרך לומר לך הלכה נוספת, שמחזירים את הבשר המעוכל של עולה לאש אם ניתק ממנה, אבל אין מחזירים את הגידים והעצמות המעוכלים אם ניתקו מן האש.
רַבִּי אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – רִיבָּה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״ – מִיעֵט. הָא כֵּיצַד? מְחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּירְשׁוּ – אֲפִילּוּ הֵן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרְדוּ.
הברייתא ממשיכה: רבי יהודה הנשיא אומר כי פסוק אחד קובע: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה," אשר כלל גידים ועצמות, ופסוק אחד קובע: "ועשית עולותיך הבשר והדם," אשר הוציא כל חלק מלבד הבשר והדם. כיצד ניתן ליישב את הכתובים הללו? אם היו מחוברים לבשר, יעלו. ואם נפרדו מן הבשר, אז אפילו אם הם כבר על גבי המזבח, ירדו.
פֵּירְשׁוּ לֹא יַעֲלוּ [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּירְשׁוּ כְּלַפֵּי מַטָּה, אֲבָל כְּלַפֵּי מַעְלָה – קָרוֹבֵי הוּא דְּאַקְרִיבוּ לְעִיכּוּל. וַאֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ?!
§ המשנה מלמדת שדברים שאינם מיועדים לאכילה על המזבח, כגון העצמות והגידים, קרבים יחד עם הבשר אם הם מחוברים אליו. אבל אם נפרדו, לא יעלו. רבי זירא אמר: החכמים לימדו שאם נפרדו מן הבשר, לא יעלו רק כאשר נפרדו מן הקרבן כלפי מטה, כלומר, הרחק מן המזבח, ובכך התרחקו מן המערכה כאשר נפרדו. אבל אם נפרדו מן הקרבן כלפי מעלה, כלומר, התקרבו אל המערכה כאשר נפרדו מן הקרבן, הרי התקרבו לשריפה ולכן יעלו. הגמרא שואלת: וכי אפילו אם נפרדו, האם יוקרבו? והרי המשנה קובעת שיעלו רק אם הם עדיין מחוברים לבשר?
אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּירְשׁוּ לְאַחַר זְרִיקָה, אֲבָל פֵּירְשׁוּ קוֹדֶם זְרִיקָה – אֲתַאי זְרִיקָה וּשְׁרִיתִינְהוּ, אֲפִילּוּ לְמֶעְבַּד מִינַּיְיהוּ (קתא) [קַתָּתָא] דְּסַכִּינֵי.
רבא אמר: זה מה שרבי זירא אומר: היה צורך לחכמים ללמד את ההלכה, שעצמות או גידים שנפרדו מבשרו של קורבן לא יעלו על המזבח, רק כאשר נפרדו לאחר זריקת דמו, שכן בזמן שהבשר עצמו הותר למזבח על ידי הזריקה, העצמות והגידים עדיין היו מחוברים לבשר ולכן היו ראויים להיות מוקרבים עמו. אבל אם נפרדו מן הקורבן לפני זריקת דמו, ודאי שלא יעלו, שכן כבר היו נפרדים מן הבשר כאשר הותר למזבח. אלא, הזריקה באה ומתירה אותם לכל שימוש, כשם שעור עולה מותר לכוהנים עם זריקת דמה. למעשה, אפשר אפילו להשתמש בגידים או בעצמות כאלה כדי לעשות מהם ידיות לסכינים.
סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר ״לוֹ יִהְיֶה״ בְּעוֹלָה, וְנֶאֱמַר ״לוֹ יִהְיֶה״ בְּאָשָׁם; מָה אָשָׁם – עַצְמוֹתָיו מוּתָּרִין, אַף עוֹלָה – (עצמות) [עַצְמוֹתֶיהָ] מוּתָּרִין.
הגמרא מפרטת: רבה סבור בהתאם למה שאמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל: נאמר: "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז:ח), לגבי עולה, ונאמר: "הכהן המחטא אותה לו תהיה" (ויקרא ז:ז), לגבי אשם. מכאן נלמדת גזירה שווה: כשם שלאחר זריקת דמו של אשם עצמותיו נעשות מותרות לכהן לכל שימוש, שכן רק החלקים המיועדים לאכילה על המזבח מוקרבים ואילו שאר הבהמה ניתנת לכהנים, כך גם, לגבי עולה, עצמות שאינן מחוברות לבשר ולכן אינן מיועדות למזבח מותרות.
מוּפְנֵי; דְּאִי לָא מוּפְנֵי – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאָשָׁם, שֶׁכֵּן בְּשָׂרוֹ מוּתָּר! ״לוֹ יִהְיֶה״ יַתִּירָא כְּתִיב.
הגמרא מציינת: הביטוי "יהיה לו" הוא מופנה, כלומר מיותר בהקשרו ולכן פנוי לצורך קביעת גזירה שווה, ויש עיקרון שגזירות שוות כאלה אינן ניתנות להפרכה. שכן, אילו מילים אלה לא היו נחשבות מופנות, הגזירה השווה ניתנת להפרכה באמירה: מה מיוחד באשם? הוא מיוחד בכך שבשרו מותר ולכן גם עצמותיו מותרות, ואילו בשר העולה כליל עולה על המזבח. אם כן, אין להחיל הלכות מאחד על האחר. לפיכך, הביטוי "יהיה לו" לגבי עולה נחשב כאילו נכתב ביתר, שכן היה די לומר: עור העולה אשר הקריב, לכהן.
מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עַצְמוֹת קָדָשִׁים, לִפְנֵי זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן,
רב אדא בר אהבה מקשה על ההסבר של רבה מברייתא: באשר לעצמות של קורבנות, ובפרט חטאות או אשמות, שהם קורבנות מקודשי הקודשים המיועדים לאכילה, לפני זריקת דמם, הנהנה מהן חייב משום מעילה בקודש, בדומה להלכה לגבי בשר קורבנות מקודשי הקודשים לפני שנזרק דמם.
לְאַחַר זְרִיקָה – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. וְשֶׁל עוֹלָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם!
לאחר זריקת דמם, הנהנה מהם אינו חייב משום מעילה בקודשים, שכן אינם מיועדים להקרבה על המזבח. אבל לגבי העצמות של עולה, הנהנה מהן לעולם חייב משום מעילה בקודשים. ברייתא זו סותרת את דעתו של רבה, שאמר שאם העצמות נפרדו מן העולה לפני זריקת דמה, מותר ליהנות מהן.
אֵימָא: וְשֶׁל עוֹלָה, פֵּירְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, לְאַחַר זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם.
הגמרא משיבה: אמור שהברייתא התכוונה לדברים הבאים: אבל לגבי העצמות של עולה, אם נפרדו לפני זריקת דמה ולאחר מכן נזרק דמה, הנהנה מהן אינו חייב משום מעילה בהקדש. אם נפרדו לאחר זריקת דמה, הנהנה מהן לעולם חייב משום מעילה בהקדש.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פֵּירְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה – מוֹעֲלִין בָּהֶם, לְאַחַר זְרִיקָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.
ורבה חולק על רבי אלעזר, שכן רבי אלעזר אומר: אם עצמות עולה נפרדו מבשרה לפני זריקה, הנהנה מהן חייב משום מעילה בקודשים. אם נפרדו לאחר זריקה, גזרו חכמים שאדם לא יהנה מהן לכתחילה, אבל אם נהנה מהן בדיעבד, אינו חייב משום מעילה, שכן על פי דין תורה הותרו על ידי זריקת דם הקרבן.
מַתְנִי׳ וְכוּלָּן שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחְזִיר, וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר. אֵיבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ קוֹדֶם חֲצוֹת – יַחְזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן; לְאַחַר חֲצוֹת – לֹא יַחְזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶם.
משנה:וכל אותם קורבנות פסולים שלגביהם נשנה (פד ע"א) שאם עלו לא ירדו, במקרה שנפלו מעל המזבח, הכהן אינו מחזיר אותם למזבח. וכן, לגבי גחלת שנפלה מעל המזבח, הכהן אינו מחזיר אותה למזבח. אבל איברים של עולה כשרה שנפלו מעל המזבח, אם נפלו לפני חצות הלילה, הכהן צריך להחזיר אותם למזבח וחייבים על מעילה בהם. אבל אם נפלו אחרי חצות הלילה, הכהן אינו מחזיר אותם ואין חייבים על מעילה בהם, שכן אין חייבים על מעילה בהקדש לאחר שמילא את התכלית שלשמה הוקדש.
כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ, כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין.
בנוגע לפריטים פסולים שאם עלו אינם יורדים, כשם שהמזבח מקדש פריטים הראויים לו, כך גם הכבש מקדש פריטים הראויים לו. כשם שהמזבח והכבש מקדשים פריטים הראויים להם, כך גם כלי השרת מקדשים פריטים המונחים בהם.
גְּמָ׳ הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִית בְּהוּ מַמָּשׁ – אֲפִילּוּ לְאַחַר חֲצוֹת נָמֵי! אִי דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁ – אֲפִילּוּ קוֹדֶם חֲצוֹת נָמֵי לָא! לָא צְרִיכָא,
גמרא: המשנה מלמדת שאיברי עולה כשרה שניתקו מעל המזבח לפני חצות הלילה מוחזרים למזבח, אך אם ניתקו לאחר חצות הלילה אינם מוחזרים. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם לאיברים יש ממשות, כלומר, הם עדיין לא נשרפו כליל באש, אז אפילו אם ניתקו לאחר חצות הלילה הכהן חייב להחזירם לאש. אם אין בהם ממשות והם נעשו לאפר, אז אפילו אם ניתקו לפני חצות הלילה הכהן אינו מחזירם למזבח. הגמרא משיבה: לא, הדבר נצרך
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria