Drashot AI Logo
וַאֲנַן נֵיקוּ נֶעְבֵּיד לְהוּ לְכֹהֲנִים מִילְּתָא דְּאָתוּ בַּהּ לִידֵי תַקָּלָה?! אֲפִילּוּ הָכִי עֲדִיפָא, שֶׁלֹּא יְהוּ קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם מוּטָלִים כִּנְבֵילָה.
הגמרא שואלת: וכי נעמוד ונעשה דבר עבור הכוהנים שבאמצעותו הם עלולים לבוא לידי היתקלות במכשול? אילו קרביים אלה היו נשארים בלא הדחה, שום כוהן לא היה מקריב אותם בטעות על המזבח. הגמרא משיבה: אף על פי כן, הדחת קרביים שנפסלו היא עדיפה, כדי שקודשי שמים לא יהיו מוטלים כנבלה.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן, יֵרְדוּ אוֹ לֹא יֵרְדוּ?
באשר לעניין שנדון על ידי אולא (פה ע"א), רבי חייא בר אבא אמר כי רבי יוחנן מעלה דילמה: במקרה של אימורי קורבנות בקדושה קלה שאדם העלה לפני זריקת דמם, שהיא הפעולה המקדשת חלקים כאלה למזבח, האם ירדו או האם לא ירדו?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לָךְ מְעִילָה! אֲמַר לֵיהּ: מְעִילָה לָא קָמִיבַּעְיָא לִי – דִּזְרִיקָה הוּא דְּקָבְעָה לְהוּ בִּמְעִילָה; כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ – יְרִידָה. וּפָשֵׁיט: לֹא יֵרְדוּ, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה.
רבי אמי אמר לרבי יוחנן: במקום להעלות את הדילמה אם חלקים כאלה ירדו או לא, עליך להעלות את הדילמה אם עלייתם על המזבח מקדשת אותם לעניין הלכות מעילה בהקדש. רבי יוחנן אמר לו: לעניין מעילה בהקדש איני מעלה את הדילמה, שכן בוודאי מעשה הזריקה ולא עלייתם למזבח קובע את מעמדם לעניין מעילה בהקדש. כאשר רבי יוחנן העלה את הדילמה היה זה לעניין ירידתם מן המזבח. ורבי יוחנן פתר את הדילמה שלו ופסק: אם עלו לא ירדו, ואינם כפופים לאיסור מעילה בהקדש.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן, יֵשׁ בָּהֶן מְעִילָה אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לָךְ יְרִידָה! אֲמַר לֵיהּ: יְרִידָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי – דְּנַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ; כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי – מְעִילָה. וּפָשֵׁיט הָכִי: לֹא יֵרְדוּ, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה.
רב נחמן בר יצחק מלמד את הדיון בדרך זו: רבי חייא בר אבא אמר כי רבי יוחנן מעלה דילמה: במקרה של אימורי קורבנות קלים שאדם העלה על המזבח לפני זריקת דמם, האם הם כפופים להלכות של מעילה או לא? אמר לו רבי אמי: ועליך להעלות את הדילמה בנוגע לירידתם מעל המזבח. רבי יוחנן אמר לו: בנוגע לירידתם איני מעלה את הדילמה, משום שלאחר שאימורים אלו עולים על המזבח הם נעשים לחמו של המזבח ולא ירדו. כאשר אני מעלה את הדילמה הרי זה בנוגע למעילה בהקדש. ורבי יוחנן פתר את הדילמה שלו בדרך זו: לא ירדו, ואינם כפופים לאיסור מעילה בהקדש.
וְאֵלּוּ לֹא הָיָה פְּסוּלָן [וְכוּ׳].
§ המשנה מלמדת: ואלו הן הקרבנות שפסולן לא אירע בקדושה: בהמה שרבעה אדם, או בהמה שנעבדה בה עבירת משכב בהמה…או בעלי מומים. קרבנות כאלה ירדו מן המזבח אם עלו. רבי עקיבא סבור שבעלי מומים כשרים במובן זה שאם עלו על המזבח לא ירדו.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, הוֹאִיל וּכְשֵׁרִים בָּעוֹפוֹת. וְהוּא שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּעוֹלַת נְקֵבָה, דִּכְשֶׁקָּדַם מוּמָהּ לְהֶקְדֵּשָׁהּ דָּמְיָא.
רבי יוחנן אומר: רבי עקיבא הכשיר רק אותם בעלי חיים שיש בהם מומים קלים, כגון בקרנית העין, שכן מומים כאלה כשרים לגבי קרבן עוף לכתחילה. והלכה זו נאמרה רק כאשר הקדשתם קדמה למומם, שכן בעל חיים כזה היה ראוי למזבח בשעת הקדשתו. אבל אם מומם קדם להקדשתם, ירדו, שכן מעולם לא היו ראויים למזבח. ורבי עקיבא מודה לגבי עולת נקבה שהיא תרד מן המזבח. מאחר שרק זכר כשר לעולה, הרי זה כמו מקרה שבו מום הבהמה קדם להקדשתה.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: יֵשׁ נִרְבָּע בָּעוֹפוֹת, אוֹ אֵין נִרְבָּע בָּעוֹפוֹת? מִי אָמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהוֹצִיא אֶת הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע;
הגמרא מציגה דיון שבו מובאת דעתו של רבי עקיבא: רבי ירמיה מעלה את הדילמה: האם הפסול של בעל חיים שהיה מושא לרביעה חל לגבי עופות, או שאין פסול של בעל חיים שהיה מושא לרביעה לגבי עופות? האם נאמר בפסוק : "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוה מִן הַבְּהֵמָה" (ויקרא א:ב), כאשר המונח "מן" בא למעט מהקרבה גם בעל חיים שבא על אדם ובעל חיים שהיה מושא לרביעה, כדי להקיש בין השניים?
כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּרוֹבֵעַ אִיתֵיהּ בְּנִרְבָּע, כֹּל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בְּרוֹבֵעַ לֵיתֵיהּ בְּנִרְבָּע; אוֹ דִלְמָא, הֲרֵי נֶעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה?
אם כן, הסק מכך שבכל מקום שיש פסול של בעל חיים שרבע אדם יש פסול של בעל חיים שהיה מושא לבהמה, ובכל מקום שאין פסול של בעל חיים שרבע אדם אין פסול של בעל חיים שהיה מושא לבהמה. לפיכך, מאחר שעופות אינם יכולים להיות הצד הפעיל במעשה בהמה, פסולו של בעל חיים שהיה מושא לבהמה אינו חל גם על עופות. או שמא פסולו של בעל חיים שהיה מושא לבהמה אכן חל לגבי עופות, שהרי מכל מקום נעשתה בו עבירה?
אָמַר רַבָּה, תָּא שְׁמַע: רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. וְאִם אִיתָא, נַכְשֵׁיר נָמֵי בְּנִרְבָּע – הוֹאִיל וְכָשֵׁר בָּעוֹפוֹת! שְׁמַע מִינַּהּ.
רבא אמר: בוא ושמע ראיה מן המשנה: רבי עקיבא מכשיר בעלי מום כאשר המום הוא בקרנית, שכן מומים כאלה כשרים לגבי קורבנות עוף מלכתחילה. ואם כן הוא שעוף שנעשתה בו רביעה כשר לקורבן, אם כן נכשיר גם בהמה שנעשתה בה רביעה, שכן קורבן כזה כשר לגבי עופות. מכך שבהמות כאלה אינן מוכשרות, הסֵק מן המשנה שפסול בהמה שנעשתה בה רביעה חל גם על עופות.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְאֶתְנַן, וּמְחִיר, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – כּוּלָּן מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה! שְׁמַע מִינַּהּ.
רב נחמן בר יצחק אמר: אנו לומדים גם בברייתא: עוף שנעשתה בו ביאה אסורה, או שהוקצה לעבודה זרה, או שנעבד כאלוהות, או שניתן כתשלום לזונה או כמחיר כלב, או שהיה טומטום או אנדרוגינוס, בכל המקרים הללו, אם נמלק, הוא מטמא את הבגדים של מי שבולע כזית מן הנבילה טומאת טומאה כאשר היא בבית הבליעה, כפי שהיא ההלכה לגבי כל נבלות העוף שלא נשחטו. מאחר שהברייתא מונה עוף שנעשתה בו ביאה אסורה בין הקרבנות הפסולים, הסֵק מן הברייתא שעוף כזה אכן פסול.
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים כּוּ׳. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מַעֲשֶׂה קָא מַשְׁמַע לַן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי דּוֹחֶה – כִּלְאַחַר יָד.
§ המשנה מלמדת: רבי חנינא, סגן הכהן הגדול, אומר: אבי היה דוחה בעלי מומים מעל גבי המזבח. הגמרא שואלת: מה רבי חנינא מלמד אותנו? הרי התנא הראשון כבר קבע שבעלי מומים ירדו. הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שרבי חנינא מלמד אותנו מעשה, כדי לבטא שההלכה הזאת לא נאמרה רק באופן תיאורטי אלא יושמה גם למעשה. ואם תרצה, אמור במקום זאת: מה משמעות הלשון: היה דוחה? הכוונה היא שהיה מסיר בעלי מומים מן המזבח כלאחר יד, כלומר, בצנעה ולא בפרהסיה, כדי שלא לבזות את כבוד המזבח.
כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלָה כּוּ׳. אָמַר עוּלָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר, אֲבָל מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר – יַעֲלוּ.
§ המשנה מלמדת לגבי אותם קורבנות פסולים שלא ירדו מן המזבח אם עלו עליו: כשם שאם עלה אינו יורד, כך גם אם ירד אינו חוזר ועולה. עולא אומר: חכמים לימדו הלכה זו רק במקרה שהאש עדיין לא אחזה בקורבנות הללו. אבל אם האש אחזה בקורבנות הללו, אזי אפילו אם ירדו מן המזבח יעלו.
רַב מָרִי מַתְנֵי אַרֵישָׁא; רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא מַתְנֵי אַסֵּיפָא: הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁמְּחוּבָּרִין – יַעֲלוּ, פֵּרְשׁוּ – לֹא יַעֲלוּ. אָמַר עוּלָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר, אֲבָל מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר – יַעֲלוּ.
רב מארי מלמד שאמירתו של עולא מתייחסת לרישא, כלומר, למשנה זו. רב חנינא מסורא מלמד שעולא מתייחס לסיפא, כלומר, למשנה הבאה, הקובעת: העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים של עולה; כאשר הם מחוברים לבשר הקרבן יעלו על המזבח ויוקרבו עם הקרבן. אם נפרדו מבשר הקרבן לא יעלו. ועל כך אומר עולא: חכמים לימדו שאם נפרדו מן הבשר לא יעלו רק במקרה שהאש לא אחזה בהם עדיין. אבל אם האש אחזה בהם, אזי אפילו אם נפרדו מבשר הקרבן יעלו.
מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא – כׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא; וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא – אֲבָל אַסֵּיפָא, לָאו בְּנֵי הַקְטָרָה נִינְהוּ.
הגמרא מפרטת: לפי מי ששונה את דברי עולא, כלומר, שאם האש אחזה בהם הם עדיין עולים למזבח, כמתייחסים לסיפא, הדנה בפריטים שאינם נשרפים על המזבח, כל שכן שדברי עולא יחולו על הרישא, הדנה בפריטים שנשרפים על המזבח אך נפסלו. ולפי מי ששונה את דברי עולא כמתייחסים לרישא, הם חלים רק על אותם פריטים שהיו אמורים להישרף על המזבח אך נפסלו. אבל ביחס לסיפא הם אינם חלים, שכן העצמות, הגידים ושאר הפריטים הנזכרים שם אינם בני הקטרה כלל.
מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ: בְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטוֹרֶת.
משנה:ואלו הם הדברים שאם עלו על המזבח ירדו, מפני שהם פסולים לגמרי למזבח: בשר קודשי קודשים, כלומר אשם וחטאת, שבשרם נאכל לכהנים; ובשר קודשים קלים, שנאכל לבעלים; ומותר העומר לאחר שנקמצה קומצו והוקטר על המזבח ביום השני של פסח; ושתי הלחם המובאות בחג השבועות; ולחם הפנים; ושיירי המנחות לאחר שנקמצה הקומץ, שכולם נאכלים לכהנים; והקטורת שעלתה על המזבח החיצון ולא על מזבח הזהב, ששם ראוי להקטירה.
הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם; בִּזְמַן שֶׁהֵם מְחוּבָּרִים – יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״. פֵּירְשׁוּ – לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״.
באשר לצמר שעל ראשי הכבשים שהובאו כעולות, ולשיער שבזקן העזים שהוקרבו, ולעצמות, ולגידים, ולקרניים, ולטלפיים: כאשר הם מחוברים לבשר הקרבן הם יעלו על המזבח ויוקרבו עם הקרבן, כפי שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א:ט). ואם נפרדו מבשר הקרבן לא יעלו, כפי שנאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב:כז), ולא דבר אחר.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״ – לְרַבּוֹת הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. יָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״.
גמרא:החכמים לימדו בברייתא: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א:ט). המונח "הכל" בא לרבות את העצמות ואת הגידים ואת הקרניים ואת הטלפיים בין אותם דברים שמוקרבים על המזבח. אפשר היה לחשוב שאפילו אם נפרדו מבשר העולה, הם מוקרבים על המזבח. לכן, הפסוק קובע: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב:כז), ומלמד שרק אותם דברים וכל מה שמחובר אליהם מוקרבים על המזבח.
אִי בָּשָׂר וָדָם,
אם גוזרים את ההלכה בנוגע לעצמות וגידים מן הביטוי "הבשר והדם,"

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria