גְּמָ׳ רָאוּי לוֹ אִין, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָא; לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי קְמָצִין שֶׁלֹּא קִידְּשׁוּ בִּכְלִי.
גמרא: המשנה מלמדת שהמזבח מקדש דברים הראויים לו, שמכאן מסיקה הגמרא: דברים הראויים למזבח, כן, הם מתקדשים על ידו, אבל דברים שאינם ראויים למזבח, לא, אינם מתקדשים על ידו ויורדים ממנו אף לאחר שעלו. שואלת הגמרא: היסק זה בא למעט מה? אמר רב פפא: הוא בא למעט קומצים של סולת שהכהן קמץ ממנחות כדי להקטירם על המזבח, ושלא נתקדשו בכך שהונחו בכלי שרת לפני שעלו על המזבח. קומצים אלה עדיין לא נעשו ראויים למזבח, ולכן ירדו.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: מַאי שְׁנָא מִדְּעוּלָּא? דְּאָמַר עוּלָּא: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּין שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן – לֹא יֵרְדוּ, נַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ.
רבינא מקשה על קביעתו של רב פפא: במה מקרה זה שונה מזה של עולא? שהרי עולא אומר: אימורי קרבנות בקדושה קלה שאדם העלה על המזבח לפני זריקת דם הקרבן, ולכן עדיין אינם ראויים למזבח, לא ירדו, שכן נעשו לחמו של המזבח, כלומר, הם התקדשו באופן כזה שחובה לשורפם.
הָנָךְ לָא מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ, הָנֵי מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ.
הגמרא משיבה שיש הבדל בין המקרים: אלה חלקי הקרבן שתיאר עולא אינם חסרים ביצוע של פעולה ביחס לעצמם שתכשיר אותם למזבח; חסרה להם רק זריקת הדם, פעולה נפרדת. לעומת זאת, אלה הקומצים שהזכיר רב פפא חסרים ביצוע של פעולה ביחס לעצמם, שכן עדיין לא התקדשו באמצעות הנחה בכלי שרת ומעולם לא נעשו ראויים למזבח.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָאִישִּׁים כּוּ׳. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נָמֵי – הָכְתִיב: ״עֹלָה עַל מוֹקְדָה״! הָהוּא לְאַהְדּוֹרֵי פּוֹקְעִין הוּא דַּאֲתָא.
§ המשנה מלמדת כי רבי יהושע אומר: כל דבר הראוי להיאכל על ידי האש שעל המזבח, אם עלה על המזבח לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו:ב), שמכאן נלמד שכל דבר הראוי להישרף על המזבח לא ירד. הגמרא שואלת: ואילו לגבי רבן גמליאל גם כן, הסבור שכל דבר הראוי למזבח, בין שהוא נשרף ובין שאינו נשרף, לא ירד, האם לא נאמר בפסוק: "עולה על מוקדה"? הגמרא משיבה: אותו פסוק בא ללמד את המצווה להחזיר אל המוקד כל חלקי הקרבן שנשרו מן המוקד, ואינו עוסק כלל בפריטים פסולים.
וְאִידַּךְ – לְאַהְדּוֹרֵי פּוֹקְעִין מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ״.
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי יהושע, מניין הוא לומד את הדרישה להחזיר לאש חלקי קרבן שנשרו ממנה? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן הפסוק: "אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו:ג), המלמד שדברים שכבר נאכלו בחלקם על ידי האש מוחזרים אליה אפילו אם נשרו מן המערכה.
וְאִידַּךְ – הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְעִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא בַּר מִנְיוֹמֵי בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – עִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת.
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבן גמליאל, מה הוא דורש מאותו פסוק? הגמרא משיבה: רבן גמליאל צריך את הפסוק כדי ללמוד שמחזירים חלקים שנאכלו חלקית מעולת לקרבן אל המזבח, אבל אין מחזירים חלקים שנאכלו חלקית מקרבן קטורת שנפלו מן המזבח הזהב. כפי שרבי חנינא בר מיניומי, בנו של רבי אליעזר בן יעקב, מלמד שהפסוק "אשר אכלה האש את העולה על המזבח" מלמד שמחזירים חלקים שנאכלו חלקית מעולת שנפלו מן המערכה, אבל אין מחזירים חלקים שנאכלו חלקית מקרבן קטורת שנפלו מן המערכה.
וְאִידָּךְ – לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּעִכּוּלֵי עוֹלָה מְהַדְּרִינַן?
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי יהושע, מנין הוא דורש הבחנה זו? הגמרא משיבה: וכי אין זה נלמד מעצמו מן המשמעות הפשוטה של הפסוק שמחזירים חלקים שנאכלו בחלקם של עולה אל המזבח? לכן אין צורך בפסוק נוסף, שכן את שתי ההלכות אפשר ללמוד מאותו פסוק.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי כּוּ׳. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי, הָכְתִיב ״מִזְבֵּחַ״! הָהוּא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מַאי (טַעְמָא) קָאָמַר רַחֲמָנָא כׇּל הָרָאוּי לְמוֹקְדָה? מְקַדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.
§ המשנה מלמדת כי רבן גמליאל אומר: לגבי כל דבר הראוי לעלות על המזבח, אפילו אם אין דרכו להיאכל, אם עלה, לא ירד, אפילו אם הוא פסול להקרבה מלכתחילה, כפי שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו:ב). הגמרא שואלת: והרי גם לדעת רבי יהושע, האם לא נאמר: "על המזבח", ולא רק: "על המוקדה"? הגמרא משיבה: מונח זה נצרך לרבי יהושע ללמד: מה הטעם שאמר רחמנא שכל דבר הראוי למוקדה אינו יורד מן המזבח? מפני שהמזבח מקדש אותו.
וְאִידַּךְ – מִזְבֵּחַ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ – חַד לְהֵיכָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְחַד לְהֵיכָא דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבן גמליאל, מנין הוא לומד שהמזבח מקדש את הדברים העולים עליו? הגמרא משיבה: מן העובדה שהמונח "מזבח" נכתב פעם נוספת בפסוק: "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט:לז). הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי יהושע, מדוע הוא צריך שני פסוקים ללמד את אותה הלכה, כלומר, שהמזבח מקדש דברים העולים עליו? הגמרא משיבה: פסוק אחד נצרך למקרה שבו לדבר היה זמן כשרות לאכילה על ידי האש ולאחר מכן נפסל, למשל, נטמא; ופסוק אחד נצרך למקרה שבו לדבר לא היה זמן כשרות, למשל, קרבן שנפסל ברגע שחיטתו.
וְאִידַּךְ – כֵּיוָן דִּפְסוּלִין נִינְהוּ וְרַבִּינְהוּ רַחֲמָנָא, לָא שְׁנָא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לָא שְׁנָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבן גמליאל, מדוע אינו צריך פסוק נוסף ללמד שאפילו דברים שמעולם לא הייתה להם שעת הכושר לא ירדו מן המזבח? הגמרא משיבה: משעה שיש פסולים שהרחמן כלל בהלכה שלא ירדו מן המזבח, אין הבדל אם לפריט הייתה שעת הכושר ואין הבדל אם לפריט לא הייתה שעת הכושר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר כּוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה הַבָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ, אַף כֹּל הַבָּאִין בִּגְלַל עַצְמָן; יָצְאוּ נְסָכִים הַבָּאִין בִּגְלַל זֶבַח.
§ המשנה מלמדת כי רבי שמעון אומר: בין אם הקרבן היה כשר והנסכים הנלווים היו פסולים, ובין אם הנסכים היו כשרים והקרבן היה פסול, ואפילו אם גם זה וגם זה היו פסולים, הקרבן לא ירד, אבל הנסכים ירדו. הגמרא מפרטת: שנויה בברייתא כי רבי שמעון אומר: הפסוק המלמד שדברים כשרים לא ירדו מן המזבח אומר: “זאת תורת העולה: היא העולה על מוקדה על המזבח” (ויקרא ו:ב). מכאן נלמד: כשם שעולה, שהיא דבר הבא על המזבח לשם עצמו, לא תרד, כך גם כל הדברים הבאים על המזבח לשם עצמם לא ירדו. מוחרגים הנסכים, הבאים על המזבח לשם הקרבן, ולא לשם עצמם; אלו ירדו.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי; תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״ – מָה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כֹּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כֹּל רְאוּיָה.
§ הגמרא מביאה ברייתא נוספת הנוגעת למשנה. רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך מה שנאמר: "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט:לז), הייתי לומד שהמזבח מקדש כל דבר שעולה עליו, בין אם הוא ראוי למזבח ובין אם הוא פסול. לפיכך, הכתוב אומר: "וזה אשר תעשה על המזבח: שני כבשים" (שמות כט:לח), ללמד: מה כבשים ראויים למזבח ומתקדשים בו, כך אף כל הדברים הראויים למזבח מתקדשים בו. רבי עקיבא אומר שהכתוב אומר: "עולה," ללמד: מה עולה ראויה למזבח ומתקדשת בו, כך אף כל הדברים הראויים למזבח מתקדשים בו.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; מָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״עֹלָה״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין הדעות הללו? רב אדא בר אהבה אמר: המקרה של עולת עוף פסולה הוא ההבדל המעשי ביניהן. חכם אחד, רבי עקיבא, אשר לומד את ההלכהמן המונח "עולה," כולל עולת עוף פסולה בהלכה שהקרבן לא ירד, שכן היא עולה. ואילו החכם האחר, רבי יוסי הגלילי, אשר לומד את ההלכהמן המונח "כבשים," אינו כולל עולת עוף פסולה בהלכה, שכן אינה דומה לכבש.
וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״ – הָכְתִיב ״עֹלָה״! אִי כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״ וְלָא כְּתִיב ״עֹלָה״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מֵחַיִּים; כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֹלָה״.
הגמרא שואלת: ולפי מי שמביא את ההלכהמן המונח "כבשים," והרי כתוב: "עולה"? הגמרא משיבה: לפי רבי יוסי הגלילי, אילו "כבשים" היה כתוב ו"עולה" לא היה כתוב, הייתי אומר שאפילו בהמה שנפסלה ועלתה על המזבח כשהיא חיה לא תרד. לכן, הרחמן כותב: "עולה," ללמד שההלכה הזאת חלה רק על בהמות שכבר ראויות לעלות על המזבח. בהמות חיות אינן ראויות לעלות על המזבח.
וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לֵיהּ מֵ״עֹלָה״, הָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״! אִי כְּתִיב ״עֹלָה״ וְלָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מִנְחָה; כְּתַב רַחֲמָנָא ״כְּבָשִׂים״.
הגמרא ממשיכה: ולפי מי שדורש את ההלכה מן "עולה", והרי כתוב: "כבשים"? הגמרא מסבירה: לפי רבי עקיבא, אילו "עולה" היה כתוב ו"כבשים" לא היו כתובים, הייתי אומר שכל דבר הראוי לעלות על המזבח נכלל בהלכה, אפילו מנחה. לכן הרחמן כותב: "כבשים", ללמד שההלכה הזאת חלה רק על קרבנות בהמה ועוף, ולא על מנחות.
מַאי אִיכָּא בֵּין הָנֵי תַּנָּאֵי לְהָנֵי תַּנָּאֵי דְּמַתְנִיתִין? אָמַר רַב פָּפָּא: קְמָצִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – לְתַנָּאֵי דִּידַן לֹא יֵרְדוּ, לְתַנָּאֵי דְּמַתְנִיתָא יֵרְדוּ.
הגמרא שואלת: מה ההבדל יש בין הדעות של תנאים אלה, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, לבין הדעות של תנאים אלה של המשנה? רב פפא אמר: ההבדל ביניהם הוא בנוגע לקומצים של קמח, שהופרשו ממנחות, שנתקדשו בכלי שרת ולאחר מכן נפסלו. לפי התנאים שלנו, כלומר, אלה שבמשנה כאן, אותם קומצים לא ירדו, שכן הם ראויים למזבח וגם לאכילת האש. לפי התנאים של הברייתא, אותם קומצים ירדו, שכן אותם תנאים סבורים שההלכה חלה רק על קורבנות בהמה וקורבנות עוף.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – לְדִבְרֵי כּוּלָּן לֹא תֵּרֵד, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא
ריש לקיש אומר לסיכום: לגבי מנחה הבאה בפני עצמה ואינה מלווה קרבן אחר, לפי דברי הכול מן התנאים שבמשנה, לא תרד משעלתה, בין מפני שהיא ראויה לאש, ובין מפני שהיא באה בפני עצמה. לפי דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria