אלא, יש לומר שלפי ריש לקיש, במקרה של מין מאכל המעורב עם מאכל שאינו מאותו מין, כגון קמח חיטה וקמח אורז, שטעמיהם שונים, המעמד נקבע לפי הטעם. לכן, אם העיסה טעמה כחיטה, יש לה ההלכה של עיסה העשויה מחיטה. אבל אם זהו מין מאכל המעורב עם מאכל מאותו מינו, למשל תערובת של בשר פיגול ונותר, שהוא המקרה שבו עוסק ריש לקיש, מעמד התערובת נקבע לפי הרוב.

הגמרא מציעה: אבל הבה נאמוד במקרה של מין מאכל המעורב עם מאכל ממינו כאילו היה זה תערובת של מין מאכל המעורב עם מאכל שאינו ממינו, ואם כן, המיעוט אינו בטל אם יש בו די כדי לתת טעם ברוב. כפי שלמדנו במשנה: אם דם של קרבן התערב ביין, רואים אותו כאילו הוא מים. אף שדם ויין בוודאי בעלי טעמים שונים, במקרה של המשנה הגורם הקובע אינו טעם התערובת אלא המראה. מאחר שהם חולקים אותו מראה, הם נחשבים למקרה של חומר הבא במגע עם אותו סוג חומר. מה, האם אין זה נכון להסביר את המשנה כאומרת שרואים את היין כאילו הוא מים, כלומר, חומר מסוג שונה, ואם לתערובת היה מראה של דם אילו היין היה מים, היא כשרה להקרבה, למרות שהדם אינו הרוב?

הגמרא משיבה: לא, זה אינו ההסבר של המשנה. אלא הכוונה היא שרואים את הדם כאילו הוא מים, כלומר, הוא אינו ראוי להגשה, שכן כאילו הגישו מים על המזבח. הגמרא מקשה על הסבר זה: אם כן, התנא של המשנה היה צריך לומר: הדם בטל.

ונוסף על כך, שנינו בברייתא (תוספתא, מקוואות ז:ד): באשר לדלי טמא המכיל כמות מסוימת של יין לבן או חלב, שאדם הטבילו במקווה, רבי יהודה אומר: אף שאין מראה היין הלבן או החלב ניכר במי המקווה הנכנסים לדלי, רואים את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום, וקובעים כך: אם מראהו האדום המשוער היה מחוויר מחמת המים הנכנסים לדלי, היין או החלב בטלים במים. לפיכך, מעשה הטהרה כשר, והדלי טהור.

רבי יהודה ממשיך: אבל אם המראה האדום המשוער שלו לא יחוויר, מעשה הטהרה פסול, והדלי נשאר טמא מבחינה טקסית. זהו מקרה שבו חומר התערבב עם חומר אחר בעל מראה דומה, שכן ליין לבן ולחלב יש מראה דומה למים, ואף על פי כן הוא נידון כתערובת של חומר עם סוג אחר של חומר, ואינו בטל ברוב.

הגמרא מסבירה: אין להביא ראיה מדעתו של רבי יהודה, שכן זהו מחלוקת בין תנאים, וההלכה כדעת חכמים, החולקים על דעתו של רבי יהודה. כפי שנלמד באותה ברייתא: לגבי דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב, והטביל אותו במקווה, הולכים אחר הרוב, כלומר, אם רוב תכולת הדלי היא כעת מים מן המקווה, הוא טהור. רבי יהודה אומר: רואים את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום וקובעים כך: אם מראהו האדום המשוער ייחלש מחמת המים הנכנסים לדלי, מעשה הטהרה כשר, והדלי טהור. אבל אם מראהו האדום המשוער לא ייחלש, מעשה הטהרה פסול, והדלי נשאר טמא.

והגמרא מקשה סתירה על דעתו של רבי יהודה ממשנה (ראו מקוואות י, ו): אם היה לו דלי טמא המלא רוק והטבילו במקווה, הרוק נחשב חציצה בין מי המקווה לבין הדלי, ולפיכך הרי זה כאילו לא הטבילו.

אם הדלי הטמא היה מלא בשתן והוא הטבילו, אף על פי שהשתן שונה מעט במראהו מן המים, רואים את השתן כאילו הוא מים, ולכן מרגע שהשתן בא במגע עם מקווה הטהרה הוא נחשב מחובר למים, ואינו מהווה חציצה המונעת מן הדלי להיעשות טהור מבחינה טקסית.

המשנה ממשיכה: אם הדלי הטמא היה מלא במי טהרה, הדלי אינו נטהר עד שהמים של המקווה הנכנסים אל הדלי יהיו מרובים בכמותם מן מי הטהרה שבתוכו, ובכך יבטלו אותם ברוב.

הגמרא מסבירה את הסתירה: את מי שמעת שמקבל סברה זו של: אחד רואה, המופיעה במשנה זו לגבי שתן? זהו רבי יהודה, כפי שנאמר בברייתא שהובאה לעיל. ואף על פי כן המשנה מלמדת שרוב מספיק כדי לבטל את מי הטהרה שהתערבו במים, ואין רואים אותם כאילו הם יין אדום. דבר זה סותר את פסיקתו של רבי יהודה לגבי יין לבן וחלב.

אביי אומר: זה אינו קשה;