רבי יהודה אומר: דם אינו מבטל דם. לפיכך, הכהן מגיש את דם התערובת על המזבח.

אם דם הראוי להקרבה התערב בדם של קורבנות פסולים, אין לכך תקנה. לפיכך, כל התערובת תישפך אל הנקז העובר בעזרת המקדש. וכן, אם דם הראוי להקרבה התערב בדם תמצית, כלומר, היוצא מן הצוואר לאחר שהסתיים הקילוח הראשון שלאחר שחיטתו, שהוא פסול להקרבה, כל התערובת תישפך אל הנקז שבעזרת המקדש. רבי אליעזר מכשיר תערובת זו להקרבה. אפילו לדעת התנא הראשון, אם הכהן לא נמלך ברשויות ונתן את הדם על המזבח, הקורבן כשר.

גמרא: המשנה מלמדת שבמקרה שבו מים התערבו בדם של קורבן, אם לתערובת יש מראה של דם היא כשרה, למרות העובדה שיש יותר מים מדם. בעניין זה רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: לימדו הלכה זו רק במקרה שבו המים נפלו לתוך הדם. אבל במקרה שבו הדם נפל לתוך המים, הטיפה הראשונה של הדם, ולאחר מכן הטיפה הראשונה הבאה של הדם, בטלה במים, כלומר, כל טיפה בטלה בתורה. כתוצאה מכך, התערובת פסולה להקרבה, בלי קשר לשאלה אם יש לה מראה של דם.

רב פפא אומר: אך בנוגע למצווה של כיסוי הדם של עופות או חיות שאינן מבויתות שנשחטו, אין הדבר כך. במקרה זה, אפילו אם הדם נפל לתוך מים, מצוות הכיסוי חלה עליו, בתנאי שלתערובת יש מראה של דם. הדם אינו בטל במים מפני שאין דחייה קבועה לגבי מצוות, כלומר, ביטולו היה זמני בלבד, אך ברגע שיש די דם במים, הוא שב ונוטל את מעמדו כדם.

§ הגמרא ממשיכה לדון בתערובות שונות. ריש לקיש אומר: באשר לבשר של פיגול, כלומר, קורבן שנשחט מתוך כוונה לאוכלו לאחר הזמן המיועד לו, ולבשר של נותר, קורבן שזמנו המיועד לאכילה כבר עבר, ולבשר קודשים טמא מבחינה טקסית, שכל אחד מהם היה בשיעור כזית, השיעור המינימלי שעליו אדם חייב מלקות על אכילתו, שאדם עירב אותם יחד ואכלם כתערובת, הרי הוא פטור ממלקות. הטעם הוא שאי אפשר שלא בשעת אכילתם יהיה מין אחד מרובה מחברו ומבטלו. מאחר שאין ידוע איזה איסור יבטל את האחר, אי אפשר להתרות בעבריין על איזה איסור הוא עומד לעבור, וכדי להתחייב במלקות צריך לקבל התראה על איסור מסוים.

הגמרא מעירה: הסיקו שלוש הלכותמן האמירה הזאת של ריש לקיש. הסיקו ממנה שאיסורים מבטלים זה את זה ברוב, כשם שדברים מותרים מבטלים דבר אסור. והסיקו ממנה שההלכה שכאשר מאכל אסור נותן טעם בחומר מותר הוא אוסר אותו אפילו כאשר החומר המותר הוא הרוב, אינה חלה מדאורייתא, אלא מדרבנן. הראיה היא שאילו עיקרון זה היה חל מדאורייתא, היה צריך ללקות על אכילה זו, שכן הבשרים הם ממינים שונים ולכן בהכרח אחד מהם נתן טעם בחברו. ולבסוף, הסיקו ממנה שהתראה מספק, כגון התראה שבה העדים אינם יכולים להיות בטוחים איזו עבירה העובר עומד לעבור, אינה נחשבת התראה.

בנוגע להסקה שההלכה שלפיה כאשר מאכל אסור נותן טעם בחומר מותר הוא אוסר אותו אפילו כאשר החומר המותר הוא הרוב, אינה חלה מדין תורה, רבא מקשה ממשנה (חלה ג:ז): במקרה שבו אדם הכין עיסה מחיטה ומאורז, אם לתערובת זו יש טעם של חיטה, היא חייבת בהפרשת חלה, חלק מן העיסה שיש לתת לכהן (ראו במדבר ט״ו:י״ז–כ״א). חלה מופרשת רק מאחד מחמשת מיני דגן, ולא מאורז. רבא מסביר את קושייתו: והלכה זו חלה אף על פי שהרוב בתערובת הוא קמח של אורז. לכאורה, העובדה שהחיטה נותנת טעם בעיסה מחייבת אותה בחלה אפילו אם החיטה היא המיעוט.

הגמרא משיבה: החובה להפריש חלה במקרה זה חלה מכוח דין דרבנן, ולא מכוח דין תורה. רבא מעלה קושי: אם כן, אמור את הסיפא של אותה משנה עצמה: אדם יכול לצאת ידי חובתו במצה מסוג עיסה זה בלילה הראשון של פסח. מאחר שלפי דין תורה מצווה זו חייבת להתקיים באמצעות מצה העשויה מדגן, ברור שהעיקרון שלפיו חומר אחד שנותן טעם בכמות גדולה יותר של חומר אחר משפיע על מעמדו חל לפי דין תורה.