לשם עצים, ולא כקרבן. אף כאן, הכהן מתנה שאם האיש אינו מצורע מוחלט, אין לראות בהזאת השמן טקס.

הגמרא מקשה עוד: אבל אפילו אם הכהן נוטל קומץ מן השמן ומקטיר אותו, וגם מזה מן השמן, יש עניין השיריים של השמן, שיש למלאם לאחר נטילת הקומץ כדי שהכהן יוכל לבצע את ההזאה בלוג מלא, ויש אפוא אותו מעט שמן שנוסף שממנו הכהן לא נטל בתחילה את הקומץ. אם מביא הקרבן אינו מצורע, והלוג של השמן הוא מתנה, יוצא שיש חלק קטן מן השמן שלא הותר על ידי נטילת הקומץ. הגמרא מסבירה שהכהן פודה אותו, כלומר, לאחר שבוצעו הזאות השמן, הוא מתנה שאם האדם שהביא את הקרבן אינו מצורע, אזי השמן יחולל על ידי כך שייתן את שוויו לגזבר ההקדש.

הגמרא שואלת: אם תאמר שהוא פודה אותו, היכן הוא פודה אותו? אם הוא פודה אותו כאשר השמן נמצא בתוך חומות המקדש, נמצא בכך שהוא מכניס שמן חולין לעזרה. ואם הוא פודה את השמן מחוץ לעזרה, לפני שיוכל לפדות את השמן הוא ייפסל משום האיסור על דבר מוקדש שיצא מן העזרה. הגמרא משיבה: אכן, הוא פודה את השמן כאשר הוא בתוך חומות המקדש. הדבר מותר, משום שהשמן החולין נמצא אז בעזרת המקדש מאליו, כלומר, הוא לא הכניס דבר חולין לעזרת המקדש.

הגמרא שואלת שאלה בנוגע ליישוב המוצע, לפי שיטתו של רבי שמעון, שמי שמעמדו כמצורע מוטל בספק צריך להביא לוג שמן כקורבן מנחה ולהתנות תנאי. והרי רבי שמעון אומר שאין אדם רשאי לנדב שמן כמנחה? הגמרא משיבה, כפי שנאמר בדף עו ע"ב: תקנתו של אדם שונה, כלומר, רבי שמעון מודה שבמקרה זה מותר לנדב שמן, שכן זו הדרך היחידה שבה אדם זה יכול לעבור טהרה פולחנית.

הגמרא ממשיכה לדון בדעתו של רבי שמעון. נאמר לעיל שלדעת רבי שמעון, מי שמעמדו כמצורע מוטל בספק רשאי להביא כבש כמתנה לקרבן שלמים ולהתנות לגביו. הגמרא מספרת כי רב רחומי היה יושב לפני רבינא, והוא היה יושב ואומר את הדברים הבאים בשם רב הונא בר תחליפא: אבל מדוע אינו יכול להביא כבש לקרבן אשם ולומר שאם אינו מצורע, אזי אשם זה יהיה אשם תלוי, המובא על ידי מי שמסופק אם עבר עבירה המחייבת קרבן חטאת? אשם זה נאכל ליום ולילה אחד, כמו אשם של מצורע, ולכן לא היה ממעט את זמן אכילתו, שלא כמו כשהוא מתנה שיהיה קרבן שלמים.

רב רחומי המשיך: מאחר שאפשרות זו לא הוצעה, אפשר ללמוד מכאן מיהו התנא החולק על דעתו של רבי אליעזר, הסבור שאפשר להקדיש אשם תלוי בנדבה (Keritut 25a)? זהו רבי שמעון, שאומר, במשתמע מהצעתו כאן, כי אין מקדישים אשם תלוי בנדבה. רבינא אמר לרב רחומי: Torah, Torah! כלומר, היכן היא תורתו של אדם גדול כמותך? אתה מבלבל בין כבשים לאילים. אשם מצורע הוא כבש בן שנתו הראשונה (ראו ויקרא יד:י), שאי אפשר להביאו כאשם תלוי, מפני שזה חייב להיות אילים (ראו ויקרא ה:טו), כלומר, הם צריכים להיות בשנתם השנייה.

משנה: במקרה של איברי חטאת, הנאכלים לכהנים ואסור להקטירם על המזבח, שנתערבו באיברי עולה, הנקטרים על המזבח, רבי אליעזר אומר: הכהן יניח את כל האיברים למעלה, על המזבח, ואני רואה את הבשר של איברי החטאת למעלה על המזבח כאילו הם חתיכות של עץ הנשרפות על המזבח, ולא כאילו הם קרבן. וחכמים אומרים: יש להמתין עד שצורתם של כל האיברים שנתערבו תתעכל והם כולם ייצאו לבית השריפה שבעזרת המקדש, שם נשרפים כל הקודשים שנפסלו מקודשי הקודשים.

גמרא:מה טעמו של רבי אליעזר בכך שהוא מתיר לשרוף את איברי קרבן החטאת על המזבח כעצים? הגמרא מסבירה: הפסוק קובע: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה'; ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב:יא–יב). מכאן שאין להעלות שאור ודבש לריח ניחוח, כלומר, כקרבן. אבל מותר להעלות שאור ודבש וחומרים אחרים שאסור להקריבם על המזבח, כגון איברי קרבן חטאת, לשם עצים.

הגמרא שואלת: וחכמים, החולקים על רבי אליעזר, כיצד הם משיבים על סברה זו? הם טוענים כי הרחמן ממעט מקרים אחרים בתחילת הפסוק: "קרבן ראשית תקריבו אותם." מכאן שדווקא לגביהם, כלומר, שאור ודבש בלבד, נאמר: לא תקטירו כקרבן, אבל אתם רשאים להעלות שאור ודבש לשם עצים. אבל לגבי כל חומרים אחרים שאסור להביאם על המזבח, אין להעלותם על המזבח כלל.

הגמרא שואלת: ורבי אליעזר, מה הוא דורש ממונח ההמעטה הזה "אותם"? הגמרא מסבירה: רבי אליעזר דורש מילה זו כך: רק ביחס להם, חמץ ודבש, שהפסוק כולל איסור להעלותם אל הכבש של המזבח כמו להקריבם על המזבח עצמו. אבל ביחס לכל חומרים אחרים שאסור להקריב על המזבח, העלאתם אל הכבש אינה נחשבת כמו הקרבתם על המזבח עצמו.

הגמרא מוסיפה ושואלת: וחכמים, מניין הם לומדים הלכה זו? הגמרא משיבה שחכמים לומדים שתיהלכותמן המילה "אותם". לשון הדגשה זו מלמדת שכל האמור בפסוק זה מתייחס רק לשאור ולדבש, הן ההלכה שמותר להעלותם על המזבח כעצים, והן הקביעה שהכבש נחשב כמזבח לעניין הלכה זו.

§ הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של תנא זה להלן, כפי שנלמד בברייתא (תוספתא ח:טו), שרבי יהודה אמר: רבי אליעזר וחכמים לא נחלקו לגבי איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, שכן הכול מודים שהם יוקרבו. וכן הם מודים שאם איברים הראויים להישרף על המזבח נתערבו עם איבריו של בעל חיים שבא על אדם, או עם איבריו של בעל חיים שנרבע, שאסור להקריבם על המזבח, שהם לא יוקרבו, אפילו לשיטתו של רבי אליעזר.

רבי יהודה ממשיך: ביחס לאיזה מקרה נחלקו רבי אליעזר וחכמים ? הם נחלקו ביחס לאיברים של עולה תמימה שנתערבו באיברים של בהמה בעלת מום, הפסולה למזבח. שכן במקרה זה רבי אליעזר אומר: כל האיברים יוקרבו, ואני מחשיב את בשר איברי החטאת למעלה, על המזבח, כאילו הם חתיכות של עץ הנשרפות על המזבח. וחכמים אומרים: לא יוקרבו.

הגמרא שואלת: ולעניין שיטתו של רבי אליעזר, מה שונה באיבריה של בהמה שהזדווגה באופן פעיל עם אדם, או באיבריה של בהמה שנעשתה בה עבירת משכב בהמה, שאין מקריבים אותם? אם תאמר שהטעם הוא שאינם ראויים למזבח, אין זה יכול להיות הטעם, שהרי בעלת מום גם כן אינה ראויה למזבח אף היא, ושם הוא סובר שהאיברים נשרפים.