ואם הוא אינו מצורע, בהמה זו שמובאת עבור קרבן אשם תהיה קרבן שלמים נדבה, משום שדיני הקרבתם שקולים. ואותו אשם מסופק טעון שחיטה בצפון עזרת המקדש כאשם, ומתן מן הדם על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית ועל אוזנו הימנית של המצורע, כפי שמתואר בויקרא 14:14, וכן הוא טעון סמיכת ידיים על ראש הבהמה, וכן נסכי היין הנלווים ותנופת החזה והשוק כמו שלמים.

ולבסוף, הוא נאכל על ידי זכרי הכהונה ביום שבו הוא מוקרב ובלילה שלאחריו, בעזרת המקדש, כמו אשם, ולא במשך שני ימים ולילה אחד כדרך שלמים. מכאן שרבי שמעון מתיר להביא בהמות קרבן לידי פסול אפילו לכתחילה, ולא רק כאשר הבהמות נתערבו. הגמרא משיבה שתקנתו של אדם שונה מן המקרה שבו דן רבה. מאחר שלאדם זה אין דרך להיטהר מצרעתו אלא על ידי הבאת הקרבן, אין מתחשבים בחשש של צמצום הזמן העומד לרשות אכילתו.

הגמרא שואלת שאלה בנוגע לפתרון שהציע רבי שמעון, להביא את הקרבנות ולהתנות תנאי. דבר זה מסתדר היטב בנוגע לאשם, אך בנוגע ללוג השמן מה ניתן לומר? לוג שמן אינו מתלווה לקרבן שלמים. הגמרא מסבירה שהאדם המביא את הקרבן אומר: אם איני מצורע, אז לוג זה יהיה מתנה למקדש, שכן אפשר להקדיש שמן למקדש. הגמרא מקשה על פתרון זה: אבל אולי אינו למעשה מצורע, ואם כן, נדרש שכוהן יקמוץ קומץ מן השמן שנתרם ויקריב קומץ ממנו על המזבח לפני ששאר השמן יוכל להיאכל על ידי הכוהנים, כפי שזו ההלכה בנוגע לשמן המובא כקרבן. הגמרא מסבירה שמדובר במקרה שבו הכוהן כבר קמץ קומץ.

הגמרא מוסיפה ושואלת: אך אולי הוא למעשה מצורע, והוא זקוק להנחה של שבע הזאות שמן לפני ה' (ראו ויקרא יד:15–16). הגמרא משיבה שהכהן אכן מניח הזאות אלו.

הגמרא מעלה קושי: כיצד יכול הכהן להזות את השמן? והרי הוא חסר, שכן קומץ הוסר מן השמן, ואין מזים אלא מתוך לוג שלם. הגמרא מסבירה שלאחר שהקומץ הוסר, הכהן מביא מעט שמן נוסף אל הכלי וממלא אותו עד לוג. וזהו כפי שלמדנו במשנה (נגעים יד:י): במקרה שבו הלוג חסר שיעור מלא, אז אם נחסר לפני שהכהן יצק ממנו אל כפו כדי לשים על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו של המצורע, ימלאנו.

הגמרא מציגה שאלה נוספת: אבל אם הוא אינו מצורע, ואותו לוג של שמן הוא מתנה, אותה קומץ שהוסר מן השמן טעון הקטרה על המזבח כדי ששארית השמן תהיה מותרת לכהנים. הגמרא מסבירה שהכהן אכן מקטיר את הקומץ.

הגמרא שואלת: מתי הכהן שורף את הקומץ? אם הוא עושה זאת לאחר הנחת שבע ההזאות לטהרת המצורע, במקרה כזה הלוג יחסר מחמת ההזאות. מה שנותר הוא כדין שיירי מנחה שחסרו בין קמיצת הקומץ לבין ההקטרה, ואין מקטירים את הקומץ עבור אותם שיירים. בדומה למתנת שמן, במנחה קומץ ניטל מן הקרבן ולאחר מכן מוקרב על המזבח. אם לאחר קמיצת הקומץ אך לפני הקרבתו הופרש חלק משיירי המנחה, אין להקריב את הקומץ. כך גם צריך לחול אם מעט מן השמן הוזה לאחר שהקומץ ניטל.

אם, לחלופין, הכהן מקטיר את הקומץ לפני ההזאה של שבע ההזאות, משעה שהקטיר את הקומץ שוב אינו רשאי לבצע את ההזאות, בהתאם לעיקרון: כל דבר שחלק ממנו הוקטר באש על המזבח כפוף ל האיסור של: לא תעשו ממנו אשה (ראו ויקרא ב:יא). עיקרון זה קובע שאם חלק מפריט, כגון דם של קורבן בהמה או קומץ של מנחה, כבר הוקרב, מי שמקריב כל חלק אחר ממנו שאינו מיועד להקרבה עובר על איסור. הזאת השמן שקולה להקרבה לעניין זה.

רב יהודה, בנו של רבי שמעון בן פזי, אומר שהכהן אינו מזה את השמן כטקס ודאי, אלא מתנה שאם האיש אינו מצורע, הוא מזה אותו באופן המקביל לדברים אחרים ששורפים לשם עצים, כלומר, כדלק למזבח ולא כטקס קרבני. כפי שנלמד בברייתא שרבי אליעזר אומר: הכתוב אומר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה'; ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב:יא–יב). פסוק זה מלמד שאין להעלות שאור ודבש לריח ניחוח, כקרבן. אבל מותר להעלות שאור ודבש וחומרים אחרים