הגמרא מסבירה שגם המשנה כאן וגם המשנה במסכת עבודה זרהנצרכות, שכן אילו הלכה זו הייתה נלמדת רק משם, מן המשנה במסכת עבודה זרה, הייתי אומר שהדבר חל רק כאשר הבהמה האסורה מתערבת בבהמה שאינה קדושה, ובכך נעשית אסורה להדיוט. אבל אם היא מתערבת בקורבנות המיועדים לגבוה, כך שייגרם הפסד למקדש, אפשר לומר שאין לנו להפסיד את כל הקורבנות הכשרים, ולכן יש לבטל את הבהמה האסורה ברוב פשוט. לפיכך, היה צורך בפסיקת המשנה כאן, ללמד שאותו דין חל גם על תערובת של קורבנות.

הגמרא ממשיכה: ולהפך, אילו הלכה זו הייתה נלמדת רק מכאן, הייתי אומר כי קביעה זו, שכל התערובת כולה אסורה, חלה במיוחד על בעלי חיים לקורבן, שכן מאוס להקריב לה' בעל חיים מתוך תערובת הכוללת בעל חיים אסור. אבל באשר להפקת הנאה מבעל חיים שאינו קדוש מתוך תערובת זו, שאין בכך מעשה מאוס, אפשר היה לומר: יתבטלו הפריטים שמהם אסורה הפקת הנאה ברוב. לכן גם המשנה בעבודה זרה נצרכת.

הגמרא מקשה על פסיקת המשנה: אבל יתבטלו בעלי החיים האסורים ברוב, כפי שהיא ההלכה בעניינים אחרים, שבהם פריטי המיעוט מקבלים את מעמד הרוב. ואם תאמר בתשובה שבעלי חיים חשובים הם, שכן מונים אותם אחד אחד ולכן אינם בטלים ברוב, תשובה זו אינה מספקת. הגמרא מפרטת: תשובה זו המוצעת מסתדרת יפה לפי מי שאומר כי שנינו במשנה הדנה בביטול ברוב (ראה Orla 3:6–7): כל דבר שדרכו גם להימנות, כלומר, שלפעמים נמכר ביחידות ולא לפי משקל או נפח, נחשב חשוב. הגדרה זו כוללת בעלי חיים, שכן לפעמים הם נמכרים כבעלי חיים בודדים, ולכן הם ייחשבו חשובים.

אבל לפי מי שאומר שלמדנו באותה משנה: פריט שדרכו להימנות בלבד, כלומר, כזה שתמיד נמכר ביחידות, נחשב חשוב, מה ניתן לומר? אף על פי שבעלי חיים נמכרים לעיתים קרובות ביחידות, לפעמים הם נמכרים כחלק מעדר, ולכן לא ייחשבו חשובים. הגמרא מביאה את המשנה שבה מופיעה מחלוקת זו. כפי שלמדנו (Orla 3:6–7): לגבי מי שהיו לו אגודות של חילבה, סוג של קטנית, שהיו כלאיים נטועים בכרם, שאסור להפיק מהם הנאה,