רבי יהודה אומר: מעמדה הוא ככל נבלת עוף כשר שלא נשחט, ובשרה מטמא את מי שבולעו בטומאה טקסית.

רבי מאיר אמר: ניתן להסיק את דעתי מקל וחומר. אם נבלת בהמה מטמאה אדם במגע עמה ובמשא שלה, ואף על פי כן שחיטתה של בהמה מטהרת אותה, אפילו אם היא טרפה, מטומאתה, כלומר, שחיטתה מונעת ממנה לקבל את מעמד הטומאה של נבלה, אזי לגבי נבלת עוף, אשר יש לה דרגת טומאה פחותה יותר, שכן היא אינה מטמאה אדם במגע עמה ובמשא שלה, אלא רק בבליעתה, האם אין זה הגיוני ששחיטתה תטהר אותה, אפילו אם היא טרפה, מטומאתה?

ומשנקבע כי שחיטה מטהרת עוף שהוא טרפה, ניתן להסיק כי כשם שמצאנו לגבי שחיטתו שהיא מכשירה עוף לאכילה ומטהרת עוף, אף אם הוא טרפה, מטומאתו, כך גם מליקתו, שמכשירה קרבן עוף לעניין אכילה, צריכה לטהר אותו, אף אם הוא טרפה, מטומאתו.

רבי יוסי אומר: אף על פי שניתן ללמוד ממקרה של בהמה ששחיטה מטהרת אפילו עוף שהוא טרפה, אין להרחיב לימוד זה למליקה. אותה הגבלה החלה על כל היסק של קל וחומר, כלומר, שהלכה הנלמדת באמצעות קל וחומר אינה חמורה יותר מן המקור שממנו נלמדה, חלה גם כאן: די לו למעמדה ההלכתי של נבלת עוף שהוא טרפה להיות כמו זה של נבלת בהמה שהיא טרפה; שחיטתה מטהרתה, אך מליקתה אינה עושה כן.

גמרא: במשנה, רבי יוסי משיב לרבי מאיר בהסתמכו על העיקרון שלפיו הלכה הנלמדת בדרך של היקש קל וחומר אינה חמורה יותר מן המקור שממנו נלמדה. הגמרא שואלת: וכי רבי מאיר אינו דורש שהסקות של קל וחומר יתאימו לעיקרון שלפיו די לו למסקנה העולה מהיקש של קל וחומר להיות כעין מקורה? והלא העיקרון: די לו, וכו', מחויב מדין תורה?

כפי שנלמד בברייתא: כיצד נלמד מן התורה שדרשה באמצעות קל וחומר היא שיטה תקפה של פרשנות מקראית? התורה אומרת לגבי מרים, שננזפה על ידי אלוהים: "ויאמר ה' אל משה: ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים? תיסגר מחוץ למחנה שבעת ימים" (במדבר יב:יד). אם מי שננזפה על ידי אביה הייתה מסתתרת בבושה שבעה ימים, אפשר להסיק באמצעות קל וחומר שמי שננזפה על ידי השכינה צריכה להיסגר מחוץ למחנה ארבעה עשר יום. אלא, יש לומר: די לו למסקנה הנובעת מקל וחומר להיות כמקורו.

רבי יוסי, בנו של רבי אבין, אמר: רבי מאיר אכן דורש שהסקות קל וחומר יתאימו לעיקרון זה. אך למעשה אין הוא מסיק את דעתו בדרך של קל וחומר; אלא, הוא מצא פסוק ודרש אותו.

התורה קובעת, בנוגע לטומאת נבלות של בעלי חיים שלא נשחטו: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" (ויקרא יא:מו), ומכאן ששניהם הושוו בדרך כלשהי. אך ביחס לאיזו הלכה בהמה שווה לעוף ועוף שווה לבהמה? ההלכות של טומאה וטהרה החלות על בעלי חיים ועל עופות אינן דומות; בהמה מטמאה במגע ובמשא, ואילו עוף אינו מטמא לא במגע ולא במשא. ועוד, עוף מטמא את הבגדים של מי שבולעו בטומאה כאשר הוא בבית הבליעה; ואילו בהמה אינה מטמאה את הבגדים של מי שבולעה בטומאה כאשר היא בבית הבליעה.

אלא, פסוק זה בא לומר לך שכשם שלגבי בהמה, מה שמכשיר אותה לאכילה, כלומר השחיטה, מטהר אותה, אפילו כשהיא טרפה, מטומאתה, כך גם לגבי עוף, מה שמכשיר אותו לאכילה, כלומר הן שחיטת עוף חולין והן מליקת עוף קרבן, מטהר עוף, אפילו אם הוא טרפה, מטומאתו.

§ הגמרא שואלת: ומה טעמו של רבי יהודה, הסבור שעוף שהוא טרפה מטמא אף כשנשחט? אף הוא מצא פסוק ודרש אותו. התורה אומרת לגבי טומאת נבלות של עוף כשר: "וכל נפש אשר תאכל נבלה, או טרפה... וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא יז:טו). אמר רבי יהודה: למה נאמרה פרשת טרפה? אם הפסוק מדבר על טרפה חיה, אין היא צריכה להיות טמאה, שהרי נאמר "נבלה", ללמד שכדי לטמא העוף צריך להיות מת. ואם מדובר בטרפה שאינה חיה, אלא מתה מפצעיה, הרי היא נכללת בכלל נבלה. אלא, המילה טרפה נכתבה לרבות טרפה ששחטה קודם שהייתה לה אפשרות למות מאליה, ללמד שהיא מטמאה טומאת אכילה כמו נבלה.

רב שייזבי אמר לחכם שהציע מקור זה לדעתו של רבי יהודה: אם כן, יש לפרש כך גם פסוק אחר, כפי שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טרפה, יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז:כד), כלומר שאף על פי שבשר נבלה מטמא טומאה, אותם חלבים שהיו אסורים אפילו אילו נשחטה הבהמה אינם מטמאים.

גם שם נאמר, בפירוש הפסוק לפי היגיונו של רבי יהודה: מדוע נאמר המקרה של טרפה? אם הוא מתייחס לטרפה חיה, המקרה מיותר, שכן "נבלה" נאמרה. מאחר שהחֵלֶב האסור של נבלה טהור, ברור שגם זה של בעל חיים חי טהור. אם הוא מתייחס לטרפה שאינה חיה, אלא מתה מפצעיה, הרי היא כלולה בקטגוריה של "נבלה," וגם כן אין צורך להזכירה. אלא, המילה "טרפה" נכתבה כדי לכלול טרפה ששחטו, ללמד שחֵלֶבָּהּ האסור טהור. מתוך כך, יש להסיק אפוא שבשרה מטמא.

אבל האם רב יהודה לא אומר שרב אומר, ויש אומרים שנשנתה בברייתא: הפסוק העוסק בטומאת נבלות קובע: "וכי ימות מן הבהמה, אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא:לט)? המילה "מן" מלמדת שיש בעלי חיים שמטמאים ויש בעלי חיים שאינם מטמאים. ומהו זה שאינו מטמא? זו טרפה שנשחטה. ואם אפילו בשרה אינו מטמא, אין צורך במילה טרפה כדי ללמד שחלבה האסור טהור.

אלא, המילה טרפה בפסוק העוסק בחֵלֶב האסור (ויקרא ז:כד) נחוצה כדי להוציא בעלי חיים שאינם כשרים מן ההלכה שבפסוק וללמד שחלבם האסור טמא. המילה מציינת שרק החלב האסור של אותן נבלות שעל מינן חלה ההלכה של טרפה, כלומר של בעלי חיים כשרים, מטמא. חלב אסור של נבלת בעל חיים שאינו כשר מוחרג, שכן ההלכה של טרפה אינה חלה על מינו. מעמד הטרפה אינו רלוונטי לגבי בעל חיים שאינו כשר, שכן אכילתו אסורה בכל מקרה.

גם כאן, יש לפרש את המילה tereifa בפסוק העוסק בטומאת נבלות של עופות כשרים (ויקרא יז:טו) כממעטת נבלה של עוף שאינו כשר מטומאה טקסית, שכן הhalakha של tereifa אינה חלה על מינו. לכן, פסוק זה אינו יכול לשמש מקור לדעתו של רבי יהודה בנוגע לטומאתו של עוף שחוט שהוא tereifa.

הגמרא משיבה: לפי רבי יהודה, ההלכה שפגר של עוף שאינו כשר אינו מטמא נלמדת מן הביטוי "נבילה" כפי שהוא מופיע במקום אחר.

כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: אפשר היה לחשוב שנבלת עוף טמא מטמאת את הבגדים של מי שבולע אותה בטומאה כאשר היא בגרון. אבל הפסוק קובע, לגבי טומאת נבלות העופות: "נבלה וטרפה לא יאכל" (ויקרא כב:ח). סוג טומאה זה חל רק על אותם עופות האסורים דווקא משום האיסור: לא תאכל נבלה, כלומר, עופות כשרים שמתו בלא שחיטה כשרה. זו נבלת עוף טמא מוחרגת, ואינה מטמאה, שכן היא אסורה לא משום האיסור: לא תאכל נבלה, אלא משום האיסור: לא תאכל עוף טמא, כדי להיטמא בו. לפיכך, המילה טרפה בפסוק הנזכר לעיל (ויקרא יז:טו) מלמדת שטרפה שנשחטה מטמאה, כפי שהונח מלכתחילה.