או אם צבט יונים שזמן כשרותן לקרבן טרם הגיע, שכן הן צעירות מכדי להיות מוקרבות; או אם הוא צבט בני יונה שזמן כשרותם עבר, שכן הם זקנים מדי; או אם צבט את עורף גוזל שכנפו יבשה, או שעינו נתעוורה, או שרגלו נקטעה; בכל המקרים הללו, אף על פי שעורף הציפור נצבט, היא מטמאת את הבולע אותה טומאה פולחנית כאשר היא בגרון.

זהו העיקרון: בשרו של כל עוף שהיה ראוי בתחילה לקרבן ושפסילתו אירעה במהלך העבודה בעזרה הקדושה אינו מטמא את הבולעו טומאה כאשר הוא בבית הבליעה. בשרו של כל עוף שפסילתו לא אירעה בעזרה הקדושה, אלא נפסל קודם שהחלה העבודה, מטמא את האדם טומאה כאשר הוא בבית הבליעה.

גמרא:רב אומר: מליקה בציפורן האגודל של יד שמאל ומליקה בלילה אינן גורמות לבשר הקרבן לטמא את מי שבולעו כשהוא בבית הבליעה כפי שעושה נבלת עוף שלא נשחט; אבל מליקה בידי זר, ומליקה, כלומר חיתוך מן העורף, בסכין במקום בציפורן, גורמות לבשר לטמא אדם כשהוא בבית הבליעה.

הגמרא מקשה: מה שונה בשני המקרים הראשונים שמונע מן העוף לקבל מעמד של נבילה? לעבודת המקדש ביד שמאל יש מקרה של כשרות במהלך העבודה ביום הכיפורים, כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כשהוא מחזיק את כף הקטורת בידו השמאלית. וכן לעבודת המקדש בלילה יש מקרה של כשרות בהקטרת איברים וחלבים של קורבנות על המזבח, שאותם ניתן להקטיר במשך כל הלילה. אבל גם לזר יש מקרה של כשרות בשחיטה של קורבנות בהמה. אם כן, מדוע פוסק רב שמליקה בידי זר הופכת את העוף לנבילה? הגמרא משיבה: שחיטה אינה נחשבת עבודה קורבנית גמורה, ולכן אי אפשר להשוותה למליקה.

הגמרא שואלת: וכי אין זה לא טקס גמור? והרי רבי זירא אומר ששחיטתה של פרה אדומה בידי מי שאינו כהן פסולה, ומכאן שמשמע שזהו טקס גמור. ורב הראה מקור בתורה להלכה זו: הפסוקים העוסקים בפרה האדומה מזכירים הן את אלעזר הכהן כמבצע את השחיטה והן את המילה "חוקה," הנזכרת בפסוק: "זאת חוקת התורה" (במדבר יט, ב), ללמד שמעורבותו של אלעזר נדרשה מבחינה הלכתית.

הגמרא משיבה: הפרה האדומה שונה, שכן היא בעלת המעמד ההלכתי של דבר המוקדש לבדק הבית ולא לקרבן על המזבח. לכן, שחיטתה אינה יכולה ללמד את ההלכה הנוגעת לקרבן ממשי.

הגמרא שואלת: וכי אי אפשר להסיק מקל וחומר שהשחיטה היא עבודה של קרבן? אם בעלי חיים שיש להם מעמד של דברים המוקדשים לבדק הבית, שהם בקדושה פחותה, טעונים שחיטה על ידי הכהונה, האם נצרך לומר ששחיטת בעלי חיים המוקדשים לקרבן על המזבח, שהם בקדושה חמורה יותר, היא עבודת קרבן שצריכה כהן? לכאורה, העובדה שזרים רשאים לשחוט קרבנות מוכיחה שיש עבודות קרבן מסוימות החלות גם עליהם.

רב שיישא, בנו של רב אידי, אמר: שחיטתה של פרה אדומה אינה נחשבת כלל לעבודת המקדש, ולכן אי אפשר להשוותה לשחיטתה של קרבן. ההלכה היא כשם שהיא לעניין בדיקת גווניהם של נגעי צרעת, אשר אינה נחשבת לעבודת המקדש אך מחייבת הכרזה על טהרה או טומאה בידי הכהונה.

הגמרא שואלת: אבל נלמד מן ההלכה של במה פרטית, שהייתה אמצעי כשר להקרבת קורבנות לפני שנבנה המקדש, שבה הותר לזרים למלוק את עורפם של עופות הקרבן, שיש נסיבה שבה מליקה בידי זרים כשרה. אם כן, מדוע העוף מקבל מעמד של נבילה כאשר המליקה נעשית בידי זר?

הגמרא משיבה: אין ללמוד את ההלכות של עבודת המקדש מן ההלכות של במה פרטית, שנחשבה בלתי מקודשת בהשוואה.

הגמרא שואלת: וכי אין אדם יכול ללמוד את ההלכות של עבודת המקדש מן ההלכות של במה פרטית? והרי שנינו בברייתא: מנין נלמד לגבי דבר, כגון איברי קרבן, אשר יצא מחצר המקדש ובכך נפסל להקרבה על המזבח, שאם בכל זאת עלה על המזבח לא ירד? דבר זה נלמד מן העובדה שדבר שיצא כשר להקרבה על במה פרטית. מכאן שאפשר ללמוד מן ההלכות של במה פרטית לגבי עבודת המקדש.

הגמרא משיבה: התנא של אותה ברייתאנסמך על הפסוק: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה [הָעוֹלָה]" (ויקרא ו:ב), שממנו נלמד שכל דבר שעולה [עולה] על המזבח לא ירד ממנו, אפילו אם נפסל. במילים אחרות, הפסוק הוא המקור הממשי להלכה של הברייתא, ואילו המקרה של במה פרטית מובא רק כתמיכה לפסיקה זו.

עד לנקודה זו הגמרא דנה בדעתו של רב, הסבור שמליקת זר הופכת את העוף לנבילה לעניין טומאה פולחנית. אבל רבי יוחנן אומר: אם זר מלַק את עורפו של קורבן עוף, הבשר אינו מטמא את מי שבולעו טומאה פולחנית כאשר הוא בבית הבליעה; אבל אם כהן מלַק אותו, כלומר חתך אותו מן העורף, בסכין, הבשר מטמא אדם טומאה פולחנית כאשר הוא בבית הבליעה.

הגמרא מביאה ראיה לשיטתו של רבי יוחנן ממה שלמדנו במשנה: אם מי מהם מאותם הפסולים לעבודה במקדש מלַק את עורפו של קרבן עוף, מליקתו אינה כשרה, אך הבשר אינו מטמא את הבולעו טומאת בית הבליעה כשהוא בגרון. ניחא, לשיטת רבי יוחנן, המילה: מי, נכתבה להוסיף שאפילו מליקתו של זר אינה עושה את העוף נבילה. אבל לשיטת רב, הסובר שהיא אכן עושה את העוף נבילה, מה נתרבה במילה: מי?

הגמרא משיבה: כתוב לרבות מליקה ביד שמאל או מליקה בלילה. הגמרא מקשה: המילה: כל, מיותרת לעניין לימוד המקרים של מליקה ביד שמאל ומליקה בלילה, שכן הם נשנים במשנה במפורש. הגמרא משיבה: לשיטת רב, המילה: כל, אינה באה לרבות מקרה מסוים. אלא המשנה מלמדת את העיקרון ואחר כך מפרשת באמצעות דוגמאות מסוימות.

הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מהמשך המשנה: זה הכלל: הבשר של כל עוף שפסולו אירע במהלך העבודה בקודש בחצר המקדש אינו מטמא את הבגדים של מי שבולעו בטומאה כאשר הבשר בגרון. מובן, לפי רבי יוחנן, המילה: כל, נכתבה להוסיף שאפילו המליקה של זר אינה עושה את העוף נבילה. אבל לפי רב, הסובר שהיא אכן עושה את העוף נבילה, מה מתווסף על ידי המילה: כל?