חַטַּאת הָעוֹף (שֶׁמְּלָקוֹ) [שֶׁמְּלָקָהּ] שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וּמִיצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, וּמִיצָּה דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ; אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִיצָּה הַדָּם שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.
או במקרה של קורבן חטאת העוף שבו מלַק את עורפו שלא לשמו ומיצה את דמו מתוך כוונה לאוכלו או להקטירו לאחר הזמן הקבוע לו, או במקרה שבו מלַק את עורפו מתוך כוונה לאוכלו או להקטירו לאחר הזמן הקבוע לו ומיצה את דמו שלא לשמו, או במקרה שבו מלַק את עורפו ומיצה את דמו שלא לשמו, כלומר מקרה של קורבן עוף שגורם ההיתר שלו אינו קרב בהתאם למצוותו.
לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בַּחוּץ כְּזַיִת לְמָחָר, כְּזַיִת לְמָחָר כְּזַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
אם מלַק את עורף העוף ומיצה את דמו בכוונה לאכול כזית מן הקרבן מחוץ למקומו וכזית למחר, או כזית למחר וכזית מחוץ למקומו, או חצי כזית מחוץ למקומו וחצי כזית למחר, או חצי כזית למחר וחצי כזית מחוץ למקומו, הקרבן פסול ואינו כולל חיוב כרת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. [וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.]
רבי יהודה חלק ואמר שזה הכלל: אם המחשבה הפסולה בנוגע לזמן קדמה למחשבה בנוגע למקום, הקרבן הוא פיגול וחייבים עליו כרת על אכילתו. ואם המחשבה בנוגע למקום קדמה למחשבה בנוגע לזמן, הקרבן פסול ואין בו חיוב כרת. וחכמים אומרים: בין במקרה זה שבו המחשבה בנוגע לזמן קדמה ובין באותו מקרה שבו המחשבה בנוגע למקום קדמה, הקרבן פסול ואין בו חיוב כרת.
לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.
אם כוונתו הייתה לאכול חצי כזית ולשרוף חצי כזית שלא בזמנו הראוי או שלא במקומו הראוי, הקרבן כשר, מפני שאכילה והקטרה אינן מצטרפות יחד.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיבוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
גמרא:החכמים לימדו ברייתא בנוגע לפסוק העוסק בעולת העוף: "והקריבו הכהן אל המזבח, ומלק את ראשו, והקטיר המזבחה" (ויקרא א:טו). מה משמעות הדבר כאשר הפסוק קובע: והקריבו הכהן אל המזבח? מאחר שהפסוק הקודם קובע: "והקריב את קרבנו", היה על פסוק זה לפתוח בביטוי: "ומלק את ראשו".
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״ – יָכוֹל הַמִּתְנַדֵּב עוֹף לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי פְּרִידִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְרִיבוֹ״ – אֲפִילּוּ פְּרִידָה אַחַת יָבִיא אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
מאחר שנאמר בפסוק הקודם: "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב את קרבנו מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א:יד), אפשר היה לחשוב כי מי שנודב עוף כקרבן אינו רשאי לנדב פחות משני עופות. לכן, הפסוק אומר: "והקריבו" הכהן אותה," ומכאן שאפשר להביא אפילו עוף אחד כדי להקריבו על המזבח.
מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַכֹּהֵן״? לִקְבּוֹעַ לוֹ כֹּהֵן. שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בֶּן צֹאן, שֶׁקָּבַע לוֹ צָפוֹן – לָא קָבַע לוֹ כֹּהֵן; עוֹף, שֶׁלָּא קָבַע לוֹ צָפוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִקְבַּע לוֹ כֹּהֵן?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״(אֶל) הַכֹּהֵן״ – לִקְבּוֹעַ לוֹ כֹּהֵן.
הברייתא ממשיכה לנתח את הפסוק: מה המשמעות כאשר הפסוק קובע ש"הכהן יקריב אותה אל המזבח" (ויקרא א:טו)? הדבר בא לקבוע שרק כהן רשאי למלוק את עורפה, שכן אפשר היה לחשוב שאפילו זר רשאי לבצע הליך זה. האם אי אפשר ללמוד זאת בדרך של קל וחומר: ומה אם לגבי כבש לעולה, שלגביו הפסוק קבע שאותו יש לשחוט בצפון (ראו ויקרא א:יא), ואף על פי כן לא קבע שאותו יש לשחוט על ידי כהן (ראו לב ע"א), הרי במקרה של עולת העוף, שלגביה הפסוק לא קבע שמליקת עורפה תהיה בצפון, האם אין זה הגיוני שהפסוק לא יקבע שמליקת עורפה תיעשה על ידי כהן? כדי לשלול זאת, הפסוק קובע ש"הכהן יקריב אותה אל המזבח," כדי לקבוע שמליקת עורפה חייבת להיעשות דווקא על ידי כהן.
יָכוֹל יִמְלְקֶנּוּ בְּסַכִּין? וְדִין הוּא: וּמָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁלֹּא קָבַע לָהּ כֹּהֵן – קָבַע לָהּ כְּלִי; מְלִיקָה, שֶׁקָּבַע לָהּ כֹּהֵן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לָהּ כְּלִי?!
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב שהכהן צריך למלוק את עורפה בסכין. וניתן היה ללמוד זאת באמצעות קל וחומר: ומה אם לגבי שחיטה, שלגביה לא קבע הכתוב שהיא חייבת להיעשות על ידי כהן, בכל זאת קבע שהיא חייבת להיעשות באמצעות כלי, כלומר סכין (ראו 97b); אם כן במקרה של מליקה, שלגביה קבע הכתוב שהיא חייבת להיעשות על ידי כהן, האם אין זה הגיוני שהכתוב קובע שהיא חייבת להיעשות באמצעות כלי?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּהֵן... וּמָלַק״. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזָּר קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ?! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּהֵן״? שֶׁתְּהֵא מְלִיקָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן.
כדי להתמודד עם זאת, הפסוק קובע: "והכהן יקריב אותה אל המזבח ומלק את ראשה." בביאור פסוק זה, רבי עקיבא אמר: וכי יעלה על דעתך שזר רשאי לגשת אל המזבח כדי להקריב קורבן? מאחר שהדבר בלתי אפשרי, אין הפסוק צריך לומר שעבודת הקורבן נעשית בידי כהן. אלא, מה פירוש הדבר כאשר הפסוק קובע: "הכהן?" משמעות הדבר היא שהמליקה חייבת להיעשות באמצעות גופו ממש של הכהן.
יָכוֹל יִמְלְקֶנָּה בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק... וְהִקְטִיר״ – מָה הַקְטָרָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אַף מְלִיקָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.
הברייתא ממשיכה לנתח את הפסוק: אפשר היה לחשוב שהכהן רשאי למלוק את עורף העוף בין למעלה מן הקו האדום של המזבח ובין למטה ממנו. כדי לשלול זאת, הפסוק קובע: "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו, והקטיר המזבחה." הפסוק מצמיד את המליקה להקטרת העוף על המזבח כדי ללמד שכשם שההקטרה נעשית בראש המזבח, כך גם המליקה נעשית על החלק העליון של דופן המזבח.
״וּמָלַק״ – מִמּוּל עוֹרֶף. אַתָּה אוֹמֵר מִמּוּל עוֹרֶף; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַצַּוָּאר? וְדִין הוּא: נֶאֱמַר כָּאן ״וּמָלַק״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וּמָלַק״; מָה לְהַלָּן מִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן מִמּוּל עוֹרֶף!
הברייתא ממשיכה: הפסוק קובע שהכהן "ימלוק את ראשו," דבר שחייב להיעשות מול העורף. האם אתה אומר שהמליקה נעשית מול העורף, או שמא היא רק מן הגרון? ניתן ללמוד זאת באמצעות היקש לוגי: נאמר כאן, לגבי עולת העוף: "ומלק את ראשו" (ויקרא א:טו), ונאמר שם, לגבי חטאת העוף: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה:ח). כשם ששם, הראש נמלק מול העורף, כך אף כאן, הראש נמלק מול העורף.
אִי – מָה לְהַלָּן מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, אַף כָּאן מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק וְהִקְטִיר״; מָה הַקְטָרָה – הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ, אַף מְלִיקָה – הָרֹאשׁ לְעַצְמוֹ וְהַגּוּף לְעַצְמוֹ.
אם דינו של עולת העוף נלמד מדינו של חטאת העוף, אולי יש ללמוד גם כי כשם ששם, הכהן מולק את הראש ואינו מבדיל אותו לגמרי מן הגוף, כך אף כאן, לגבי עולת העוף, הוא מולק את הראש ואינו מבדיל אותו מן הגוף. כדי לשלול זאת, הפסוק אומר לגבי עולת העוף: "ומלק את ראשו, והקטיר המזבחה" (ויקרא א:טו). מכאן שכשם שלגבי ההקטרה של עולת העוף, הראש מוקטר לעצמו והגוף מוקטר לעצמו, כך אף לגבי המליקה, הראש הוא לעצמו והגוף הוא לעצמו, כלומר, הראש מופרד לגמרי מן הגוף.
וּמִנַּיִן שֶׁהַקְטָרַת הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְטִיר אוֹתוֹ״ – הֲרֵי הַקְטָרַת הַגּוּף אֲמוּרָה; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״? בְּהַקְטָרַת הָרֹאשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
הברייתא ממשיכה: ומנין נלמד ששריפת הראש היא לעצמה ושהגוף נשרף לעצמו? שנאמר: "ושסע אותו בכנפיו…והקטיר הכהן אותו על המזבח" (ויקרא א:יז). מאחר ששריפת הגוף נאמרה בפסוק זה, כיצד אני מקיים את משמעות הלשון הקודמת: "והקטיר אותו המזבחה" (ויקרא א:טו)? על כורחך יש להסיק שהפסוק מדבר על שריפת הראש.
״וְנִמְצָה דָּמוֹ״ – כּוּלּוֹ. ״עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ״ – וְלֹא עַל קִיר הַכֶּבֶשׁ, וְלֹא עַל קִיר הַהֵיכָל; וְאֵיזֶה זֶה? זֶה קִיר הָעֶלְיוֹן.
הברייתא ממשיכה לדרוש את הפסוק שנאמר לגבי עולת העוף: "ונמצה דמו על קיר המזבח" (ויקרא א:טו). כאשר הפסוק אומר: "ונמצה דמו," משמעות הדבר היא שכולו חייב להימצות. המשך הפסוק מלמד שיש להמצותו "על קיר המזבח," ולא על קיר הכבש, ולא על קיר ההיכל. ואיזה קיר של המזבח הוא זה? זהו הקיר העליון, כלומר, מעל החוט האדום.
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קִיר הַתַּחְתּוֹן? וְדִין הוּא: מָה בְּהֵמָה, שֶׁחַטָּאתָהּ לְמַעְלָה – עוֹלָתָהּ לְמַטָּה; עוֹף, שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַטָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁעוֹלָתוֹ לְמַטָּה?
או אולי הפסוק מתייחס רק לקיר התחתון, כלומר, מתחת לקו האדום; ואת זאת ניתן לבסס באמצעות הסקה לוגית: והרי אם לגבי קרבן בהמה, שבו דם חטאתה ניתן למעלה מן הקו האדום, דם עולתה ניתן למטה מן הקו האדום, אזי לגבי קרבן עוף, שבו דם חטאתו נזרק למטה מן הקו האדום, האם אין זה הגיוני ש דם עולתו נזרק למטה מן הקו האדום?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק... וְהִקְטִיר... וְנִמְצָה דָּמוֹ״ – וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ לְאַחַר שֶׁהִקְטִיר חוֹזֵר וּמְמַצֶּה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה הַקְטָרָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אַף מִיצּוּי בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. הָא כֵּיצַד? הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וּפוֹנֶה לַסּוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית; הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עׇרְפָּה וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. אִם עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה מֵרַגְלָיו, אֲפִילּוּ אַמָּה – כְּשֵׁירָה.
כדי להתמודד עם זאת, הפסוק קובע: "וימלק את ראשו, והקטיר המזבחה; ודמו ימצה." האם יעלה על דעתך שלאחר שהוא הקטיר את העוף, הכהן חוזר וממצה את דמו? אלא, הפסוק בא לומר לך: כשם שההקטרה נעשית על גבי המזבח, כך גם המיצוי נעשה על גבי המזבח. כיצד? הכהן היה עולה בכבש ופונה לסובב ומגיע אל הקרן הדרומית-מזרחית. הוא היה מולק את ראש העוף ממול ערפו, ומבדיל אותו מגופו. לאחר מכן היה ממצה את דמו על קיר המזבח שלצדו. ואף על פי כן, אם הכהן ביצע את המיצוי מתחת לרגליו, כלומר, מתחת לסובב, אפילו אמה אחת מתחת לסובב, הרי זה כשר.
רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: כׇּל עַצְמָהּ אֵין נַעֲשֵׂית אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. מַאי בֵּינַיְיהוּ?
הברייתא מסיימת בציטוט דעה חולקת: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: כל עבודת עולת העוף נעשית רק על גבי המזבח. הגמרא שואלת: מאחר שהתנא הראשון ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב מסכימים שיש לשרוף את העוף על גבי המזבח ושיש למצות את דמו בחלק העליון של קיר המזבח, מהו ההבדל ביניהם?
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: עוֹשֶׂה מַעֲרָכָה עַל גַּבֵּי סוֹבֵב אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
אביי ורבא שניהם אומרים: יש הבדל ביניהם לגבי השאלה אם מותר לערוך מערכה של עצים על הסובב ולשרוף שם את העוף. לפי התנא הראשון, הדבר מותר כשיש צורך, ולכן הדבר כשר אם הכהן מיצה את הדם על הקיר עד אמה מתחת לסובב. לפי רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב, לעולם אין שורפים את העוף על הסובב, ולכן אין זה כשר אם הכהן מיצה את הדם מתחת לסובב.
בָּא לוֹ לַגּוּף כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ״ – זוֹ זֶפֶק.
§ המשנה מלמדת שלאחר שהכהן משליך את ראש העוף אל האש שעל המזבח, הוא מגיע אל הגוף ומסיר את הזפק ואת הנוצות המחוברות אליו ואת בני המעיים היוצאים עמהם, ומשליך אותם אל מקום הדשן. חכמים לימדו בברייתא בנוגע לפסוק העוסק בעולת העוף: "והסיר את מוראתו בנוצתה" (ויקרא א:טז). מילה זו, מוראתו, מתייחסת אל הזפק.
יָכוֹל יַקְדִּיר בְּסַכִּין וְיִטְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּנֹצָתָהּ״ – נוֹטֵל אֶת הַנּוֹצָה עִמָּהּ. אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן אוֹמֵר: נוֹטְלָהּ וְנוֹטֵל קוּרְקְבָנָהּ עִמָּהּ.
אילו היה הפסוק אומר רק "זפקו", אפשר היה לחשוב שהכהן רשאי לחתוך את העור בסכין ולקחת את הזפק בלי כל חלק אחר של העוף. לכן, הפסוק קובע: "בנוצתה", ללמד שהוא נוטל עמו את הנוצות, כלומר, עליו להסיר את העור כשהנוצות עדיין מחוברות אליו. הגמרא מציגה דעה נוספת: אבא יוסי בן חנן אומר: הוא נוטל את הזפק והוא גם נוטל עמו את קורקבנו.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״בְּנֹצָתָהּ״ – בְּנוֹצָה שֶׁלָּהּ; קוֹדְרָהּ בְּסַכִּין כְּמִין אֲרוּבָּה.
חכם מבית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: המילה בנוצתה היא צירוף של המילים בנוצה שלה, כלומר נוצותיה. דבר זה מלמד שהכהן חותך אותה בסכין, ויוצר פתח כמו חלון מול הזפק. כך הוא יכול להסיר את הזפק רק עם הנוצות והעור שממולו ממש, וזה מה שהוא מביא אל מקום הדשן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria