וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִילּוֹת.
וְאֵין לִבְנוֹת אוֹתוֹ מֵעַל מִנְהָרוֹת.
אָמַר רַב יוֹסֵף, לָאו הַיְינוּ דְּתַנְיָא: ״וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנָתוֹ״ – שֶׁהִגִּיעוּ לְסוֹף מִדּוֹתָיו? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״!
הגמרא מספרת שלאחר ששקל מחדש את הסיבה להרחבת המזבח, רב יוסף אמר: האין זה כפי ששנוי בברייתא לגבי הפסוק: "וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו" (עזרא ג:ג), המלמד שבבית המקדש השני מידת המזבח הגיעה למידתה המלאה, כלומר, שהיה בגודל האידיאלי, ואילו בבית המקדש הראשון לא היה בגודל האידיאלי? הגמרא שואלת: אבל האין כתוב לגבי ההוראות שנתן דוד לשלמה כיצד לבנות את בית המקדש: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל, כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית הַזֹּאת" (דברי הימים א כח:יט), מה שמורה שתכנון בית המקדש הראשון הוכתב על ידי אלוהים?
אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ – ״וַיֹּאמֶר דָּוִיד: זֶה הוּא בֵּית ה׳ הָאֱלֹהִים, וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל״ – כִּי בַּיִת; מָה בַּיִת שִׁשִּׁים אַמָּה, אַף מִזְבֵּחַ שִׁשִּׁים אַמָּה.
אלא, רב יוסף אמר: מידות המזבח בבית הראשון היו אידיאליות, אך בתקופת הבית השני היה צורך להרחיב את המזבח, והם מצאו פסוק ודרשו אותו כך. הפסוק אומר: "ויאמר דויד: זה הוא בית ה׳ האלהים וזה מזבח לעולה לישראל" (דברי הימים א׳ כ״ב:א׳). הפסוק מצמיד את הבית, כלומר את המקדש, אל המזבח, ומכאן שהמזבח הוא כמו המקדש: כשם שהבית היה בן שישים אמה (ראו מלכים א׳ ו׳:ב׳), כך גם המזבח יכול להתארך עד לאורך של שישים אמה.
בִּשְׁלָמָא בַּיִת – מִינַּכְרָא צוּרָתוֹ; אֶלָּא מִזְבֵּחַ – מְנָא יָדְעִי?
§ הגמרא דנה בבניית המזבח בבית המקדש השני. הגמרא שואלת: מובן, באשר למיקומו של הבית, צורתו הייתה ניכרת משרידי יסודותיו; אבל כיצד ידעו את המיקום הראוי של המזבח?
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאוּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאוּ, שֶׁמּוּנָּח בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִכׇּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ הֵרִיחוּ רֵיחַ קְטֹרֶת, מִשָּׁם הֵרִיחוּ רֵיחַ אֵבָרִים.
הגמרא משיבה כי רבי אלעזר אומר: הם ראו חזון של המזבח כשהוא כבר בנוי, ומיכאל המלאך עומד ומקריב עליו קורבנות. ורבי יצחק נפחא אומר: הם ראו חזון של אפרו של יצחק שהיה מונח באותו מקום. ורבי שמואל בר נחמני אומר: מכל הבית הריחו את ריח הקטורת, אך משם, ממקום המזבח, הריחו ריח של איברים שרופים.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה – אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת.
רבה בר בר חנה אומר כי רבי יוחנן אומר: שלושה נביאים עלו עמהם מן הגלות: אחד שהעיד להם על מידותיו וצורתו של המזבח, ואחד שהעיד להם על מקומו הראוי של המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים קורבנות אפילו אם אין מקדש, ובלבד שיש מזבח כשר.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶן מִן הַגּוֹלָה – אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה – שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית.
נלמד בברייתא baraita כי רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עם העם היהודי מן הגלות: אחד שהעיד להם על מידותיו וצורתו של המזבח ועל המקום הראוי של המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים קורבנות אפילו אם אין מקדש, ואחד שהעיד להם על התורה והורה שתיכתב בכתב אשורי [Ashurit] ולא בכתב העברי הקדום שהיה נהוג בימי משה.
תָּנוּ רַבָּנַן: קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ – מְעַכְּבִין. מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת קוֹמָתוֹ – אֵין מְעַכְּבִין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר קְרָא: ״הַמִּזְבֵּחַ״; כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הַמִּזְבֵּחַ״ – לְעַכֵּב.
§ החכמים לימדו בברייתא: הקרן שנבנתה בכל מקום שבו נפגשים שולי המזבח, הכבש שעליו עלו הכוהנים אל המזבח, היסוד של המזבח, והדרישה שהמזבח יהיה בדיוק מרובע, הם כולם מעכבים כדי שהמזבח יהיה כשר לשימוש. אבל מידת אורכו, ומידת רוחבו, ומידת גובהו אינן מעכבות. הגמרא שואלת: מניין דברים אלו נלמדים? רב הונא אומר: ביחס לכל אחת מן התכונות הללו הפסוק אומר את המונח "המזבח," ויש עיקרון שלפיו בכל מקום שבו נאמר המונח "המזבח", הוא בא ללמד שהפרט ההלכתי הנזכר מעכב.
אֶלָּא מֵעַתָּה, כִּיּוֹר לְרַבִּי וְסוֹבֵב לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה – הָכִי נָמֵי דִּמְעַכֵּב?! דִּכְתִיב: ״וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה״, וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ כַּרְכּוֹב? רַבִּי אוֹמֵר: זֶה כִּיּוּר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה הַסּוֹבֵב!
הגמרא שואלת: אם כן, הרי החריטה [kiyyur] שהייתה על המזבח לפי רבי יהודה הנשיא, או הסובב של המזבח לפי רבי יוסי ברבי יהודה, צריכים גם הם להיות מעכבים, שכן נאמר: "ונתתה אותה תחת הכרכוב המזבח מלמטה" (שמות כז:ה). ונלמד בברייתא: מהו הכרכוב? רבי יהודה הנשיא אומר: זהו החריטה שעל המזבח. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: זהו הסובב.
אִין; דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְגְּמָה קֶרֶן מִזְבֵּחַ, וְהֵבִיאוּ בּוּל שֶׁל מֶלַח וּסְתָמוּהוּ; וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִזְבֵּחַ פָּגוּם. שֶׁכׇּל מִזְבֵּחַ שֶׁאֵין לוֹ קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ – פָּסוּל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַסּוֹבֵב.
הגמרא משיבה: כן, גם הקרקוב מעכב, כפי שנלמד בברייתא: באותו יום שבו הושלכו אתרוגים על כהן צדוקי שניסך את מי ניסוך המים של סוכות על רגליו ולא על המזבח (ראו סוכה מח ע"ב), נפגמה קרן המזבח כתוצאה מן ההשלכה ומהמהומה שבאה בעקבותיה. הביאו קומץ מלח וסתמו את המקום הפגום. עשו זאת לא מפני שבכך הוכשר המזבח לעבודה במקדש, אלא מפני כבוד המזבח, כדי שלא ייראה המזבח במצבו הפגום. הטעם שהמזבח פסול הוא מפני שכל מזבח שאין לו קרן, כבש, ויסוד, וכל מזבח שאינו מרובע, הריהו פסול. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף הסובב מעכב.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ כַּרְכּוֹב? בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן, מְקוֹם הִילּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אַמָּה. אַטּוּ (הכהנים) [כֹּהֲנִים] בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן הֲווֹ אָזְלִי?! אֶלָּא אֵימָא: וּמְקוֹם הִילּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים – אַמָּה.
§ החכמים לימדו בברייתא: מהו הכרכוב של המזבח? זהו השטח שבין קרן אחת והקרן הבאה, שהוא המקום שרוחבו אמה על גבי המזבח שבו הכוהנים היו הולכים. הגמרא שואלת: האם לומר שהכוהנים היו הולכים בין קרן אחת והקרן הבאה? הגמרא משיבה: אלא אמור: הכרכוב הוא השטח שרוחבו אמה בין קרן אחת לחברתה, והייתה אמה נוספת שהייתה המקום שבו הכוהנים היו הולכים.
וְהָכְתִיב: ״תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד חֶצְיוֹ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי הֲווֹ; חַד לְנוֹי, וְחַד לְכֹהֲנִים דְּלָא נִשְׁתַּרְקוּ.
הגמרא שואלת: אבל האם לא כתוב: "ויעש למזבח מכבר מעשה רשת נחושת, תחת הכרכוב מלמטה, עד חציו" (שמות לח:ד), מה שמצביע על כך שהכרכוב היה בצד המזבח ולא מעליו? הגמרא משיבה: רב נחמן בר יצחק אמר: היו שניים שנקראו כרכוב. אחד היה בליטה קלה מעל נקודת האמצע של המזבח לנוי, ואחד היה שקע בראש המזבח למען טובת הכהנים, כדי להבטיח שהם לא יחליקו מעל ראש המזבח.
מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת קוֹמָתוֹ – אֵין מְעַכְּבִין. אָמַר רַבִּי מָנִי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחָתֶנּוּ מִמִּזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה. וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה. מַחֲכוּ עֲלֵיהּ: ״חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ״!
נלמד בברייתא שהובאה לעיל כי מידת אורכו של המזבח, ומידת רוחבו, ומידת גובהו אינן מעכבות. רבי מני אומר: זו ההלכה, ובלבד שלא יפחית ממידתו כך שיהיה קטן מן המזבח שעשה משה. הגמרא שואלת: וכמה היה גדול המזבח שעשה משה? רב יוסף אומר: אמה אחת. בני בית המדרש לעגו לרב יוסף, שהרי נאמר במפורש: "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח" (שמות כז:א).
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא מְקוֹם מַעֲרָכָה קָאָמַר מָר? אֲמַר לֵיהּ: מָר דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא, יָדַע מַאי קָאָמֵינָא. קָרֵי עֲלַיְיהוּ
אביי אמר לרב יוסף: שמא מר מדבר על שטח המערכה של העצים? מאחר שהקרנות תפסו אמה אחת מכל צד, והייתה אמה נוספת מכל צד להליכת הכוהנים, נותרה רק אמה אחת למערכה של העצים. רב יוסף אמר לאביי: מר, כלומר אביי, שהוא אדם גדול, יודע למה אני מתכוון לומר. רב יוסף קרא, כלומר החיל, את הפסוק הבא על אותם שלעגו לו:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria