מָה לְתוֹדָה, שֶׁכֵּן טְעוּנָה לֶחֶם!
הגמרא דוחה גם זאת: מה מיוחד בקורבן תודה? הוא מיוחד בכך שהוא טעון מנחה של ארבעים כיכרות לחם.
עוֹלָה וּשְׁלָמִים יוֹכִיחוּ. וְחָזַר הַדִּין. לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן קֳדָשִׁים, וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה; אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם – שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, וּשְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה.
הגמרא משיבה: אם כן, עולה ושלמים יכולים להוכיח את הנקודה, שכן אין מביאים עמהם לחמים. וההיקש חזר לנקודת המוצא שלו. ההלכה נלמדת מצירוף של שני המקורות: הצד השווה בזה, במקרה של עולה ושלמים, אינו כצד השווה בזה, במקרה של קרבן תודה, והצד השווה בזה אינו כצד השווה בזה. הצד השווה שבהם הוא שהם קרבנות, ואם אדם שחט אותם שלא לשמם, הם כשרים אך אינם מרצים לפני ה'. כך אף אני ארבה אשם בהלכה זו, שהרי הוא קרבן, ולפיכך אם אדם שחט אותו שלא לשמו, הוא כשר אך אינו מרצה לפני ה'.
מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה!
הגמרא דוחה גם זאת: מה מיוחד בצד השווה של קרבן תודה, קרבן עולה וקרבן שלמים? ייחודם הוא שקרבנות אלה מובאים או כנדר או כנדבה, ואילו קרבן אשם מובא רק כדי למלא חובה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״זֹאת הַתּוֹרָה וְגוֹ׳״ – הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לִשְׁלָמִים; מָה שְׁלָמִים שֶׁהֵן קֳדָשִׁים, וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִים וְאֵין מְרַצִּין; אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ כּוּ׳.
אלא, רבא אומר: הפסוק: "וזאת תורת העולה, המנחה, והחטאת, והאשם, והמילואים, וזבח השלמים" (ויקרא ז:לז), מצמיד אשם לשלמים, ומלמד שכשם שהשלמים הם קרבנות, ואם אדם שחטם שלא לשמם, הם כשרים אך אינם מכפרים, כך אף אני מרבה אשם, הואיל והוא קרבן, ולכן אם נשחט שלא לשמו, אף על פי שהוא כשר, אינו מוציא את בעליו ידי חובתו.
מַאי חָזֵית דְּאַקֵּשְׁתְּ לִשְׁלָמִים? אַקֵּישׁ לְחַטָּאת!
הגמרא שואלת: מה ראית, כלומר, מדוע אתה סבור שהדבר מתקבל על הדעת, שהשווית אשם לשלמים? מדוע לא להשוות אותו לחטאת, שנפסלת במקרה כזה?
הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא ״אוֹתָהּ״.
הגמרא משיבה: הרחמן הוציא את כל שאר הקרבנות מן ההלכה הנוגעת לחטאת בעניין זה, כפי שנלמד מן הפסוק: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד:לג).
(סִימָן: הנ״ש בש״ר)
הגמרא מספקת סימן עבור האמוראים שהשתתפו בשני הדיונים הבאים: ה״א, נו״ן, שי״ן; בי״ת, שי״ן, רי״ש.
יָתֵיב רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן, וְיָתֵיב רַב שֵׁשֶׁת גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: קַשְׁיָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ – אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה; לֵימָא לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: אָשָׁם נָמֵי אָתֵי לְאַחַר מִיתָה!
רב הונא ורב נחמן היו יושבים, ורב ששת היה יושב עמם. והיו יושבים ואומרים: ריש לקיש העלה את קושייתו בנוגע לאשם, שכן אין הוא קרב לאחר מות בעליו. יאמר לו רבי אלעזר שאשם גם הוא למעשה קרב לאחר מות בעליו, שכן הוא נמכר לאחר שנפל בו מום, ובדמיו קונים עולה.
אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: אָשָׁם לְמַאי קָרֵב – לְמוֹתָרוֹ; חַטָּאת נָמֵי מִיקְרָב קָרְבָה מוֹתָרַהּ!
רב ששת אמר להם: ניתן להפריך טענה זו: איזה רכיב של אשם קרב לאחר מות בעליו? רק שייריו, כלומר, הכסף ממכירתו המשמש לקניית בהמה שתוקרב. ואם כן, אין זה שונה מחטאת, שגם שייריה קרבים, ואילו החטאת עצמה נפסלת לגמרי אם נשחטה שלא לשמה.
חַטָּאת – אַף עַל גַּב דְּקָרְבָה מוֹתָרַהּ, מִיעֵט רַחֲמָנָא ״הוּא״.
רב הונא ורב נחמן הסבירו: קורבן חטאת שנשחט שלא לשמו פסול אף על פי ששייריו קרבים, משום שהרחמן במיוחד מוציא חטאת מלהיות קורבן כשר אם הוקרבה שלא לשמה, כפי שנלמד מן הפסוק: "וסמך ידו על ראש השעיר ושחט אותו במקום אשר ישחטו את העולה לפני ה'; הוא חטאת" (ויקרא ד:כד). הלשון היתרה "הוא חטאת" מלמדת שחטאת פסולה אם הוקרבה שלא לשמה.
אָשָׁם נָמֵי כְּתִיב בֵּיהּ ״הוּא״!
הגמרא שואלת: האם אין זה גם כתוב לגבי אשם: "והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה'; הוא אשם" (ויקרא ז:ה)? מדוע אשם אינו נפסל כאשר הוא נשחט שלא לשמו?
הַהוּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִים הוּא דִּכְתִיב, כִּדְתַנְיָא; אֲבָל אָשָׁם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״ אֶלָּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִין, וְהוּא עַצְמוֹ – אִם לֹא הַקְטִירוּ אֵימוּרִין כָּשֵׁר.
הגמרא משיבה: פסוק זה נכתב לא לגבי עבודות הקרבן העיקריות, אלא לגבי השלב שאחרי הקטרת אימורי הקרבן על המזבח, כפי שנלמד בברייתא: אבל לגבי אשם, הלשון "הוא אשם" נאמרת רק לאחר הקטרת האימורים. ומאחר שהאשם עצמו כשר אפילו אם האימורים לא הוקטרו כלל, הרי הוא בוודאי כשר אם הוקטרו שלא לשם אשם.
וְאֶלָּא ״הוּא״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב – דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה, וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר.
הגמרא שואלת: אבל אם כן, למה אני צריך שהביטוי "הוא" קרבן אשם ייאמר בכלל? הגמרא משיבה: יש בכך צורך לעניין מה שרב הונא אומר שרב אומר. כפי שרב הונא אומר שרב אומר: לגבי קרבן אשם שבעליו מתו או שכבר נתכפרה עבירתו בדרך אחרת, ולפיכך הוא נמסר על ידי בית הדין לרעייה עד שייפול בו מום כדי שניתן יהיה למוכרו ולהשתמש בדמיו לקניית קרבן עולה, אם לפני שנפל בו מום מישהו שחט אותו סתם בלי לפרש את מטרתו, הרי הוא כשר כקרבן עולה.
נִיתַּק – אִין, לֹא נִיתַּק – לָא; מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״הוּא״ – בַּהֲוָויָיתוֹ יְהֵא.
הגמרא מסיקה: אם הוא נמסר לרעייה, כן, הוא ראוי לעולה אם נשחט. מכלל זה, אם הוא לא נמסר לרעייה, הוא אינו ראוי. מה הטעם לכך? הפסוק אומר: "הוא אשם," ומכאן שיישאר כמות שהוא, כלומר, כאשם, אלא אם כן נמסר על ידי בית הדין למלא תכלית אחרת.
יָתְבִי רַב נַחְמָן וְרַב שֵׁשֶׁת, וְיָתֵיב רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא דְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָצִינוּ בְּבָאִין לְאַחַר מִיתָה שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין – לֵימָא לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: הָנְהוּ נָמֵי לֵייתוֹ וְלִירַצּוֹ!
§ רב נחמן ורב ששת היו יושבים, ורב אדא בר מתנא ישב עמם. והיו יושבים ואומרים: בתגובה למה שרבי אלעזר אמר לריש לקיש: מצאנו תקדים למצב זה במקרה של קורבנות המובאים לאחר מות בעליהם, שכן הם כשרים אך אינם מכפרים לפני ה', שיאמר לו ריש לקיש: קורבנות אלה גם כן יש להביאם ושיכפרו לפני ה' לגבי היורשים. מדוע ריש לקיש לא ערער על הנחתו של רבי אלעזר?
אָמַר לָהֶן רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: יוֹלֶדֶת – אִם הִיא יָלְדָה, בָּנֶיהָ מִי יָלְדוּ?!
רב אדא בר מתנא אמר להם: כיצד קורבנה של אישה לאחר לידה מכפר לפני אלוהים לאחר מותה? אם היא ילדה, האם ילדיה ילדו?
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַסִּי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּאִי אִיכָּא כַּמָּה עֲשֵׂה גַּבַּהּ לָא מִיתְכַּפְּרָא? וְכֵיוָן דְּכִי אִיכָּא כַּמָּה עֲשֵׂה גַּבַּהּ מִיכַּפְּרָא, יוֹרְשֶׁיהָ נָמֵי מִיכַּפַּר.
רב אסי מקשה על נימוק זה: ומי יאמר לנו שאם לאישה יש כמה עבירות על מצוות עשה שעליהן לכפר, אין היא מתכפרת באמצעות קרבן העולה שהיא מביאה לאחר הלידה לטהרתה? ברור שקרבנות כאלה יכולים לכפר על עבירות אחרות מלבד אלה שלשמן הם מובאים. ומכיוון שכאשר יש לה כמה עבירות על מצוות עשה היא מתכפרת באמצעות הקרבן, כך גם, אם היא מתה, יורשיה מתכפרים בקרבן זה על עבירותיהם שלהם על מצוות עשה.
לְמֵימְרָא דְּקַנְיָא לְהוּ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ מִנְחָה לִשְׁנֵי בָנָיו וָמֵת – קְרֵיבָה, וְאֵין בּוֹ שׁוּתָּפוּת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קַנְיָא לְהוּ, ״נֶפֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא!
הגמרא שואלת: האם יש לומר שהקרבן נקנה על ידי היורשים, ולכן הוא מכפר על עבירותיהם? והרי רבי יוחנן אומר שאם אדם הניח לשני בניו מנחה ולאחר מכן מת, יש להקריב את המנחה, ואין לה מעמד של מנחה הבאה בשותפות? ואם עולה על דעתך שהקרבן נקנה על ידי היורשים, היה צריך להיחשב כמנחה הבאה בשותפות, שהיא פסולה, שכן הרחמן אומר בתורה: "וכי אחד יקריב מנחה לה'" (ויקרא ב:א). המילה "אחד" מלמדת ששני אנשים אינם יכולים להביא מנחה יחד. ברור אפוא שהיורשים אינם יורשים את הקרבן, ואם כן, אין הוא צריך לכפר על עבירותיהם.
וְלָא קַנְיָא לְהוּ?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ בְּהֵמָה לִשְׁנֵי בָנָיו וָמֵת – קְרֵיבָה, וְאֵין מְמִירִין בָּהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קַנְיָא לְהוּ – הַיְינוּ דְּאֵין מְמִירִין בָּהּ, דְּהָוְיָא לְהוּ כְּשׁוּתָּפִין,
הגמרא שואלת: וכי הקרבן אינו נקנה להם? והרי רבי יוחנן עצמו אומר שאם אדם הניח לשני בניו בהמה לקרבן ולאחר מכן מת, יש להקריב את הקרבן, ואין הם יכולים לעשות תמורה של בהמה אחרת תחתיו? אפילו אם יכריזו על בהמה אחרת כתמורה לו, אותה בהמה אינה מתקדשת. מובן, אם תאמר שהקרבן נקנה להם, זהו הטעם שאין הם יכולים לעשות תמורה של בהמה אחרת תחתיו: מפני שהם כשותפים,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria