שהוא חותך את היסוד בצדדים הדרומי והמערבי לאחר ששפך את התערובת עבור המזבח והיא התייבשה, נכתב לגבי המזבח: "ובנית שם מזבח לה' אלהיך אבנים שלמות; והעלית עליו עולות לה' אלהיך" (דברים כז:ו), ולכן אי אפשר לחתוך אותו.

רב יכול היה להשיב: משמעות הדבר היא שהוא מניח דבר־מה מתחת למסגרת, במקום שבו לא אמוד להיות יסוד, ולאחר שהתערובת היצוקה מתייבשת הוא מסיר אותו, ומשאיר את החלל ריק. שאם אינך אומר כן, כיצד תסביר את מה שאומר רב כהנא: פנים אבני הפינות היו חלולים, כלומר, היו רווחים בין האבנים, כפי שנאמר: "ומלאו כמזרק כזויות מזבח" (זכריה ט:טו)? הפסוק משווה את הפינות למזרקים חלולים. אף כאן, האם אין הרחמן אומר שהמזבח צריך להיעשות מ"אבנים שלמות"? אם כן, כיצד יכלו הפינות להיות חלולות? אלא, בהכרח שהוא מניח דבר־מה, כגון קנים וזרדים, מתחת למסגרת ויוצק את התערובת עבור הפינות מעליהם, ולאחר מכן כשהיא מתקשה, הוא מסיר את הקנים והזרדים, ומשאיר את הפינות חלולות במקצת. אף כאן, הוא מניח דבר־מה מתחת למסגרת ולאחר מכן מסיר אותו.

§ אגב המזבח והמקדש, הגמרא מספרת כי רבא לימד: מה משמעותו של מה שנכתב לגבי דוד: "וילך הוא ושמואל וישבו בניות. ויוגד לשאול לאמור: הנה דוד בניות [beNayot] ברמה" (שמואל א' יט:יח–יט)? אבל מה לניות אצל רמה? הרי הם בשני מקומות נפרדים. אלא, פירוש הדבר שהיו יושבים ברמה והיו עוסקים בדיון על יופיו [benoyo] של העולם, כלומר, המקדש.

דוד ושמואל אמרו: כך כתוב: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך" (דברים יז:ח). דבר זה מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות בארץ ישראל. וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. הם לא ידעו היכן נמצא המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל.

הם הביאו את ספר יהושע. לגבי כל גבולות השבטים נאמר: "וירד" (ראו יהושע טו:י, טז:ג, יז:ט), ונאמר: "והגבול עלה אל בית חגלה." (יהושע טו:ו), וכן: "והגבול תואר מראש ההר אל מעין מי נפתוח" (יהושע טו:ט). הפסוק משתמש במונחים שונים כדי לתאר את גבולות נחלתו של כל שבט. ולגבי גבולות שבט בנימין נאמר רק: "ועלה" (יהושע יח:יא), אך לא נאמר: "וירד". אמרו: הסיקו מן הפסוקים שמקום המקדש הוא כאן, בנחלת בנימין.

הם חשבו לבנותו בעין עיטם, שהיא גבוהה יותר מכל מקום אחר בחלקו של בנימין. הם אמרו: ננמיך אותו מעט, כפי שנאמר: "חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן" (דברים לג:יב). מכאן שהמקדש ממוקם מעט נמוך יותר, בין שתי פסגות.

ואם תרצה, אמור במקום זאת שנלמד במסורת שהסנהדרין צריכה להיות ממוקמת בחלקו של יהודה, ומקום השכינה צריך להיות ממוקם בחלקו של בנימין. אמרו: ואם נעלה אותו ונמקם אותו ליד עין עיטם, הוא יהיה רחוק מדי מחלקו של יהודה. אמרו: מוטב שננמיך אותו מעט, כפי שנאמר: "הוא חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן" (דברים ל"ג:י"ב).

ובעניין זה, שדוד ושמואל גילו את מיקומו של המקדש, דואג האדומי קינא בדוד, כפי שנאמר: "כי קנאת ביתך אכלתני" (תהילים סט:י), ונאמר: "זכור ה׳ לדוד את כל ענותו; אשר נשבע לה׳, נדר לאביר יעקב: אם אבוא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי; אם אתן שנת לעיני, לעפעפי תנומה; עד אמצא מקום לה׳, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קלב:א–ה).

הפסוק שלאחר פסוקים אלה קובע: "שמענוה באפרתה; מצאנוה בשדה יער" (תהילים קלב:ו). רבא מסביר את משמעות המילים הללו: "באפרתה"; זהו רמז ליהושע, שבא משבט אפרים. הדבר רומז לכך שדוד ושמואל הצליחו לאתר את המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל על סמך ספר יהושע. "מצאנוה בשדה יער"; זהו רמז לבנימין, כפי שנאמר עליו: "בנימין זאב יטרף; בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט:כז). זאב הוא חיית בר החיה בשדה, ודוד ושמואל מצאו את מקום המקדש בחלקו של בנימין.

משנה: אלו הן ההלכות של שלמי ציבור ואשמות. אלו הן האשמות: אשם גזלות, שמביא מי שחברו תבע ממנו תשלום חוב והוא כפר ונשבע לשקר (ראו ויקרא ה:20–26); אשם על מעילה בשוגג בהקדש (ראו ויקרא ה:14–16); אשם שפחה חרופה, שמביא מי שבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (ראו ויקרא יט:20–22); אשם נזיר שנטמא במגע עם מת (ראו במדבר ו:12); אשם מצורע, שמביא לטהרתו (ראו ויקרא יד:12); ואשם תלוי, שמביא מי שאינו בטוח אם עבר עבירה שחייבים עליה חטאת (ראו ויקרא ה:17–18).

בנוגע לכל אלה, שחיטתם היא בצפון עזרת המקדש וקבלת דמם בכלי שרת היא בצפון, ודמם טעון שתי מתנות שהן ארבע. וחלקי הבשר של הקרבן נאכלים בתוך הקלעים, כלומר, בעזרת המקדש, על ידי כוהנים זכרים. והם נאכלים כשהם מוכנים בכל דרך של מאכל, ביום שבו הוקרב הקרבן ובלילה שלאחר מכן, עד חצות.