§ הגמרא שואלת: מנין לנו שנדרש ששחיטתו של קרבן תיעשה לשמו? דבר זה נלמד מן הכתוב, שכן נאמר: "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג:א), ללמד שהשחיטה חייבת להיעשות לשם שלמים.

הגמרא מקשה: אך אולי כאשר הפסוק אומר: "זבח שלמים," "זבח שלמים" הוא פשוט שמו של סוג קרבן זה, ואינו מתייחס לכוונתו של השוחט אותו.

הגמרא משיבה: מן העובדה שנכתב בפסוקים אחרים: "המקריב את דם השלמים" (ויקרא ז:לג), וכן: "המזה את דם השלמים" (ויקרא ז:יד), ואילו המונח: זבח [zevaḥ] אינו כתוב, ואילו כאן, בפסוק זה, המונח: "זבח [zevaḥ] שלמים" כתוב, יש ללמוד מכך שהשחיטה [zeviḥa] צריכה להיות מבוצעת לשם שלמים.

הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה ששחיטה חייבת להתבצע לשם הקרבן המוקרב. מניין לנו שגם שאר עבודות הקרבן, כלומר קבלת הדם, הולכתו אל המזבח וזריקתו על המזבח, חייבות אף הן להתבצע לשם הקרבן?

ואם תאמר: נלמד מן העובדה ששחיטה צריכה להיעשות לשם הקרבן, שגם שאר עבודות הקרבן צריכות להיעשות לשם הקרבן, אפשר לדחות לימוד זה, שכן לשחיטה יש צד חומרה ייחודי: מה ייחודי בשחיטה? שהיא ייחודית בכך שלגבי קרבן פסח, הקרבן נפסל אם הוא נשחט שלא לשם האוכלים אותו. אם קרבן הפסח נשחט לשם אנשים שאינם מסוגלים לאוכלו, כגון מי שחולה מכדי לאכול, הוא נפסל. לעומת זאת, עשיית שאר העבודות בכוונה זו אינה פוסלת את הקרבן. לכן, אין להניח שהלכה החלה על שחיטה חלה גם על שאר העבודות.

הגמרא משיבה: אלא, הפסוק קובע: "המקריב [hamakriv] את דם השלמים" (ויקרא ז:לג), ומתייחס למי שמקבל את דם הקרבן, כפי שהגמרא תסביר. ביטוי זה מציין שקבלת הדם חייבת להיות נעשית לשם קרבן שלמים.

הגמרא מקשה: ושיכתוב הרחמן את ההלכה הזאת בתורה רק לגבי קבלת הדם, ונלמד ממנה שגם שחיטה צריכה להיעשות לשם הקרבן.

הגמרא משיבה: מפני שאפשר להפריך דרשה כזו כך: מה מיוחד בקבלת הדם? היא מיוחדת בכך שאינה כשרה אם נעשתה על ידי מי שאינו כהן או על ידי אישה, ואילו שחיטה יכולה להיעשות על ידי כל יהודי הכשיר לכך. לכן, אין להניח שהלכה החלה על קבלת הדם חלה גם על שחיטה.

הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה ששחיטה וקבלת הדם חייבות להיעשות לשם הקרבן. מניין לנו שהלכה זו חלה גם על זריקת הדם?

ואם תאמר: נלמד מאלה העבודות, כלומר, שחיטה וקבלה, שההלכה הזאת חלה גם על זריקת הדם, אפשר להפריך לימוד זה: מה מיוחד באלה העבודות? הן מיוחדות בכך שבקורבנות קודשי קודשים נדרש שייעשו בצפון העזרה. ועוד, עבודות אלה נעשות גם בקורבן של חטאות פנימיות וכן בחטאות רגילות. ואילו זריקת הדם על המזבח החיצון נעשית בכל חלקי העזרה, ואינה נעשית בקורבן של חטאות פנימיות, שדמן נזרק רק בהיכל.

הגמרא משיבה: אלא, הפסוק קובע: "הזורק את דם השלמים" (ויקרא ז:יד), ומכאן שהזריקה של הדם חייבת להיות נעשית לשם שלמים.

הגמרא מקשה: ושיכתוב הרחמן את ההלכה הזאת רק לגבי הזאה, ונלמד ממנה שהיא חלה גם על שחיטה וקבלה.

הגמרא משיבה: זה לא היה מספיק, מפני שאפשר להפריך לימוד כזה, שכן להזאה יש צד חומרה ייחודי. מה ייחודי בהזאה? היא ייחודית בכך שזר חייב מיתה בידי שמים על עשייתה.

הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה זו לגבי כל ארבע העבודות מלבד הולכת הדם אל המזבח. מניין לנו שעבודה אחרונה זו אף היא צריכה להיעשות לשם הקרבן?

ואם תאמר: נלמד מכל שאר העבודות שגם הולכת הדם צריכה להיעשות לשם הקרבן, אף לימוד זה ניתן להפרכה: מה מיוחד בכל שאר העבודות? הן מיוחדות בכך שכל אחת מהן היא עבודה הכרחית. האם תאמר שכל דרישה החלה על עבודות אלו חלה בהכרח גם לגבי הולכת הדם, שהיא ניתנת לויתור? אם הקרבן נשחט לצד המזבח, אין צורך להוליך את דמו אל המזבח.

הגמרא משיבה: אלא, הפסוק קובע: "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א:יג), והמאסטר אמר שזה מתייחס להולכת האיברים של הקרבן אל הכבש של המזבח. ונלמד בברייתא ביחס לפסוק: "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים [vehikrivu] אֶת הַדָּם" (ויקרא א:ה), שזה מתייחס לקבלת הדם. ומכאן אפשר להסיק שהרחמן מבטא את קבלת הדם באותה לשון המשמשת להולכה, לומר שאין להוציא את ההולכה מכלל קבלת הדם. לכן, ההלכות של קבלה חלות על הולכה.

הגמרא שואלת עוד: ומצאנו מקור להלכה הנוגעת לשינוי ביחס לסוג הקרבן, כלומר, שאין לשחוט קרבן לשם סוג אחר של קרבן. מניין לנו ההלכה הנוגעת לשינוי ביחס לבעלים, כלומר, שאין לשחוט קרבן לשם מי שאינו הבעלים?

רב פינחס, בנו של רב אמי, אומר: הפסוק קובע לגבי קורבן תודה: "ובשר זבח תודת שלמיו ייאכל ביום קרבנו" (ויקרא ז, טו), ולכאורה מלמד שהשחיטה שלו חייבת להיות נעשית לשם קורבן תודה. ואם לשון זו אינה נצרכת לעניין שינוי בסוג הקורבן, ואכן אינה נצרכת, שהרי אנו כבר למדנו הלכה זו משם, כלומר, מן הפסוק שהובא לגבי שלמים, החל אותה על עניין שינוי ביחס לבעלים. מכאן נלמד שקורבן חייב להישחט לשם בעליו.

הגמרא שואלת: אך האם פסוק זה בא ללמד זאת ההלכה? הלא הוא נצרך למה שנלמד בברייתא: לגבי הביטוי "ובשר זבח תודת שלמיו," אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: הוא בא ללמד שתודת תודה ששחטה לשם שלמים כשרה; ואילו שלמים ששחטן לשם תודה פסולים. מהו ההבדל בין זו הקרבן לבין זה הקרבן? קרבן תודה נקרא שלמים באותו פסוק, אבל שלמים אינם נקראים תודה.

הגמרא משיבה: אנו אומרים שהדבר נלמד מן הלשון היתרה: "זבח [zevaḥ]", שהשחיטה [zeviḥa] חייבת להיעשות לשם הבעלים. המונח "שלמים" מלמד את פסיקתו של אבא חנין.

הגמרא חולקת על כך: אך המונח "קרבן [zevaḥ]" עדיין נצרך לשמש כמקור למדרש הלכתי אחר: מניין נלמד שבשר חטאת ואשם נאכל רק ביום שבו הוקרב הבהמה ובלילה שלאחריו, כמו קרבן תודה? הפסוק קובע: "ובשר הקרבן [zevaḥ] של תודת שלמיו ביום קרבנו ייאכל." הביטוי מלמד שלא רק קרבנות תודה, אלא כל קרבן שחוט [zevaḥ] כפוף למגבלת זמן זו, אלא אם כן התורה מפרטת אחרת.

הגמרא משיבה: אילו היה כך, כלומר, אילו המונח "קרבן" היה מציין רק שחטאת ואשם נאכלים רק במשך פרק הזמן שבו ניתן לאכול קרבן תודה, שיכתוב הכתוב: ובשר זבח תודת שלמיו. מה מלמדת הזכרת המילה זבח לפני הביטוי "תודת שלמיו"? אלא, הסק שתיים מסקנות ממנה.

הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה ששחיטה חייבת להיעשות לשם הבעלים. מניין לנו שגם שאר עבודות הקרבן חייבות להיעשות לשם הבעלים?

ואם תאמר: נלמד מן השחיטה שגם שאר העבודות צריכות להיעשות לשם הבעלים, אפשר להפריך לימוד זה: מה מיוחד בשחיטה? היא מיוחדת בכך שלגבי קרבן פסח, שחיטה שלא לשם האוכלים אותו פוסלת את הקרבן, ואילו עשיית שאר העבודות שלא לשם הבעלים אינה פוסלת.

הגמרא משיבה: לשון של שחיטה נאמרה לגבי שינוי מסוג הקרבן, ולשון של שחיטה נאמרה לגבי שינוי ביחס לבעלים. כשם שלעניין לשון שחיטה שנאמרה לגבי שינוי מסוג הקרבן, לא חילקת בין שחיטה לבין שאר העבודות של הקרבן, וכל ארבע העבודות צריכות להיעשות לשם הקרבן, כך גם, לעניין לשון שחיטה שנאמרה לגבי שינוי בהקשר של הבעלים, אין לחלק בין שחיטה לבין שאר העבודות של הקרבן.

הגמרא משיבה: ניתן להפריך דרשה זו: מה מיוחד בסטייה מסוג הקרבן, בניגוד לסטייה בנוגע לבעלים? היא מיוחדת בארבעה עניינים: ראשית, היא מיוחדת בכך שפסלותה נוגעת לעצם הקרבן עצמו. ושנית, היא מיוחדת בכך שסטייה מסוג הקרבן חלה על ארבע עבודות הקרבן, ואילו עשיית עבודה לשם הבעלים רלוונטית רק לזריקת הדם, המכפרת על הבעלים.

ושלישית, הוא ייחודי בכך שסטייה מסוג הקרבן חלה אפילו לאחר מותו של הבעלים, כאשר יורשו של הבעלים מקריב את הקרבן, ואילו כוונה לשם הבעלים אינה רלוונטית לאחר שהבעלים מת. ורביעית, הוא ייחודי בכך שסטייה מסוג הקרבן חלה לגבי קרבנות ציבור וכן לגבי קרבנות יחיד, ואילו השימוש במונח בעלים אינו רלוונטי לגבי קרבנות ציבור, שהם בבעלות הציבור.