אִם הִצִּיל בְּמֵת חָמוּר – שֶׁכֵּן חֲלוּקָה בְּאוֹהָלִין, תַּצִּיל בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַקַּל – שֶׁאֵין חֲלוּקִין בְּאוֹהָלִין.
אם מחיצה מגינה על חפץ מפני טומאה הנגרמת על ידי מת, שהיא חמורה, הרי זה רק מפני שטומאה זו ייחודית בכך שהיא מועברת לכל מה שנמצא באותו אוהל, כלומר תחת אותו גג, ואוהלים נחלקים על ידי מחיצות. אם כן, האם מחיצה תגן על אוכל מטומאה הנגרמת בכלי חרס, אשר, אף על פי שהיא קלה, אינה נחלקת על ידי מחיצות, כפי שאוהלים נחלקים?
הָתִינַח לְרַבָּנַן; לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא מציינת: ההשוואה בין בשר חולין ביחס לקורבנות לבין מחיצה בכלי חרס מסתדרת היטב לפי דעתם של חכמים, הסבורים שמחיצה אינה מונעת העברת טומאה בתוך כלי חרס. אך לפי דעתו של רבי אליעזר, הסבור שמחיצה מועילה בתנור חרס, מה ניתן לומר? כיצד הדבר מתיישב עם העיקרון שפריט אינו מושפע ממשהו שאינו ממינו?
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קַל וָחוֹמֶר קָאָמַר.
הגמרא משיבה: רבי אליעזר מסכים לעיקרון זה. אולם הוא אומר שמחיצה בכלי חרס מועילה בשל הלימוד שלו בקל וחומר, הגובר על העיקרון שדבר אינו מושפע ממשהו שאינו ממינו.
אִי הָכִי, הָתָם נָמֵי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים – חוּלִּין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
הגמרא מקשה: אם כן, שהסקת קל וחומר דוחה עיקרון זה, הבה נאמר קל וחומר גם שם, בנוגע לחטאת שנשחטה לשם אכילת בשר חולין: אם שחיטת קרבנות לשם קרבנות אחרים מחללת את אותם קרבנות, קל וחומר שאין זה ברור ששחיטתם לשם אכילת בשר חולין מחללת אותם?
אֶלָּא טַעְמָא דְּרַב – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ – קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים, וְאֵין חוּלִּין מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים.
הגמרא משיבה: אלא, הטעם העומד מאחורי דבריו של רב שחטאת שנשחטה לשם אכילת בשר חולין כשרה, אינו בהתאם לעיקרון זה כלל, אלא הוא בהתאם לשיטתו של רבי אלעזר. שכן רבי אלעזר אומר: מהו הטעם העומד מאחורי דבריו של רב? הכתוב: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" (ויקרא כב:טו), מלמד שרק מחשבות פסולות לשם קדשים, כלומר קרבנות, מחללות קדשים, אבל כוונה של חולין אינה מחללת קדשים.
אַלְמָא אֲתָא קְרָא אַפְּקֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר; הָכָא נָמֵי – לֵיתֵי ״תּוֹכוֹ״ לַפְּקֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר!
הגמרא מציינת: לכאורה, היקש מתוך פסוק יכול לבוא לשלול היסק סותר של קל וחומר. אם כן, גם כאן, בנוגע למחיצה בתנור, יבוא הפסוק "וכל כלי חרס אשר אל תוכו ייפול מהם" לשלול את היסק הקל וחומר של רבי אליעזר, שלפיו מחיצה מונעת מן האוכל שבתנור להיטמא.
הַאי ״תּוֹכוֹ״ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לָאֳוכָלִין שֶׁגִּיבְּלָן בְּטִיט, וְהִכְנִיסָן לַאֲוִיר תַּנּוּר. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבִנְגִיעָה לֹא מְטַמֵּא, בַּאֲוִירוֹ נָמֵי לָא מְטַמּוּ [קָא מַשְׁמַע לַן].
הגמרא משיבה: ביטוי זה: "שבתוכו," אינו מציין שמחיצה אינה מועילה, שכן יש צורך בו כדי ללמד הלכה אחרת, והיא, שאוכל שלשו אותו בטיט, המכסה אותו מכל צדדיו, והניחו באווירו של תנור שהיה בו נבלת שרץ, הריהו טמא. שכן היה מקום להעלות על דעתך לומר שמאחר שהאוכל אינו יכול להיטמא במגע עם דבר טמא, שהרי הטיט חוצץ, כך גם אינו יכול להיטמא על ידי הימצאו באווירו של תנור טמא. הלשון "אשר בתוכו ייפול מהם" מלמדת אותנו שהאוכל אכן מקבל טומאה.
וְרַבָּנַן – הָנָךְ לָא צְרִיכִי קְרָא.
הגמרא שואלת: ולגבי חכמים, שלכאורה אכן מפרשים את הפסוק כמלמד שמחיצה אינה מועילה למנוע קבלת טומאה בכלי חרס, מנין הם לומדים שאוכל המכוסה בטיט ומונח בתנור טמא הוא טמא? הגמרא משיבה: דברים אלה אינם צריכים פסוק כדי ללמדם. אוכל כזה דינו ככל אוכל אחר שבתנור טמא, ולכן ההלכה ברורה מאליה.
רַב יוֹסֵף בַּר אַמֵּי רָמֵי שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ אַשִּׁינּוּי בְּעָלִים, וּמְשַׁנֵּי.
§ רב יוסף בר אמי מעלה סתירה בין דברי רב בנוגע לשינוי ביחס לסוג הקרבן, כלומר, שחיטה לשם סוג אחר של קרבן, לבין דברי רב בנוגע לשינוי ביחס לבעלים, כלומר, שחיטה לשם אדם אחר מלבד בעל הקרבן, ולאחר מכן הוא מיישב את הסתירה.
מִי אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת – כְּשֵׁירָה, לְשֵׁם עוֹלָה – פְּסוּלָה; אַלְמָא דְּלָאו מִינַהּ מַחֲרִיב בַּהּ, דְּמִינַהּ לָא מַחֲרִיב בַּהּ?!
הסתירה היא כדלקמן: האם רב אמר שקורבן חטאת ששחטו לשם חטאת אחרת, כלומר, חטאת שבעליה חייב להביא על עבירה שונה, הוא כשר, אבל שאם שחטו לשם עולה הוא פסול? לכאורה, שחיטת קורבן בכוונה פסולה שאינה ממינו פוסלת אותו; ואילו כוונה שהיא ממינו אינה פוסלת אותו.
וְהָאָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב חַטָּאת – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב עוֹלָה – כְּשֵׁרָה; אַלְמָא דְּבַר מִינַהּ מַחֲרִיב בַּהּ, דְּלָאו מִינַהּ לָא מַחֲרִיב בַּהּ!
אבל האם רב לא אומר שקורבן חטאת ששחטו לשם אדם שאינו בעליו אך שהוא בכל זאת חייב להביא קורבן חטאת הוא פסול, ואילו אם שחטו אותו לשם אדם שחייב להביא קורבן עולה, הוא כשר? מסתבר, שכוונה פסולה ממינו פוסלת את הקורבן, ואילו כוונה שאינה ממינו אינה פוסלת אותו.
וּמְשַׁנֵּי: הָתָם ״וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת נִשְׁחֲטָה.
וְהוּא מְתָרֵץ אֶת הַסְּתִירָה כְּדִלְקַמָּן: שָׁם, בְּנוֹגֵעַ לִסְטִיָּה מִסּוּג הַקָּרְבָּן, הָרַחוּם אוֹמֵר בַּתּוֹרָה: "וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת" (ויקרא ד:לג). וְכָאן חַטָּאת נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חַטָּאת, וְלָכֵן אַף שֶׁהָיְתָה לְשֵׁם חַטָּאת אַחֶרֶת, הֲרֵי הִיא כְּשֵׁרָה.
הָכָא ״וְכִפֶּר עָלָיו״ כְּתִיב – עָלָיו וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ; חֲבֵירוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ, שֶׁמְּחוּיָּיב כַּפָּרָה כְּמוֹתָהּ.
כאן, בנוגע לסטייה ביחס לבעלים, נכתב בתורה לגבי קורבן חטאת: "ונסלח לו" (ויקרא ד:כו), דבר המורה שדווקא לו, לבעלים, ולא לאחר ייסלח. לכן, אם שוחטים קורבן חטאת לשם אדם אחר, הוא פסול. האחר שאליו הכוונה כאן הוא ככל הנראה דומה לו, לבעל קורבן החטאת, בכך שהוא מחויב להביא כפרה הדומה לכפרתו של הבעלים. לכן, אם אותו אדם אחר מחויב להביא קורבן עולה ולא קורבן חטאת, פסול זה אינו חל.
רַב חֲבִיבָא רָמֵי שִׁינּוּי בְּעָלִים אַתּוֹךְ תּוֹכוֹ, וּמְשַׁנֵּי.
§ רב חביבה מעלה סתירה בין דבריו של רב בנוגע לסטייה ביחס לבעלים ולברייתא הנזכרת לעיל בנוגע לפנימיות של פנימיותה, כלומר, כלי המונח בתוך כלי חרס, ומיישב את הסתירה.
וּמִי אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב [חַטָּאת – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב] עוֹלָה – כְּשֵׁירָה; אַלְמָא דְּמִינַהּ מַחֲרִיב בַּהּ, לָאו מִינַהּ לָא מַחֲרִיב בַּהּ?!
הסתירה היא כדלקמן: וכי אמר רב שחטאת ששחטה לשם אדם אחר מבעליה, אך שהוא גם מחויב להביא חטאת, הרי היא פסולה, ואילו אם שחטה לשם אדם המחויב להביא עולה, הרי היא כשרה? מסתבר, שמחשבה פסולה שהיא ממינה פוסלת אותה, ואילו כוונה שהיא שלא ממינה אינה פוסלת אותה.
וְהָתַנְיָא: ״תּוֹכוֹ״ – וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ, אֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף מַצִּיל!
אבל האם לא נלמד בברייתא שאם נבלת שרץ נמצאת בתוך כלי חרס, תוכו של הכלי נטמא אבל לא תוך תוכו, ואפילו כלי שנטהר באמצעות שטיפה, אם הונח בתוך כלי החרס, מגן על האוכל שבתוכו מלקבל טומאה? מכאן שטומאה בחלל של כלי חרס יכולה להיות מוכלת על ידי דבר שאינו ממינו.
וּמְשַׁנֵּי: אַרְבְּעָה ״תּוֹכוֹ״ כְּתִיבִי (תּוֹכוֹ) – ״תּוֹךְ״, ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״, ״תּוֹכוֹ״.
ורב חביבה מיישב את הסתירה כך: הביטוי: אשר תוכו [tokho], נכתב ארבע פעמים. כלומר, בפסוק: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו [tokho], כל אשר בתוכו [tokho] יטמא" (ויקרא יא:לג), המילה tokho נזכרת פעמיים, ובכל פעם היה יכול הפסוק לכתוב: תוך. מאחר שכינוי השייכות: שלו, נוסף לכל מופע, הפסוק נדרש כאילו המילה תוך [tokh] נזכרה ארבע פעמים: תוך [tokh], אשר תוכו [tokho], תוך [tokh], ותוכו [tokho].
חַד – לְגוּפֵיהּ; וְחַד – לִגְזֵירָה שָׁוָה;
אחד מאלה נחוץ כדי ללמד את העניין עצמו, שכלי חרס טמא מטמא אוכל באווירו; ואחד המקרה משמש לגזירה שווה בין שני המופעים של המילה "פנים", שממנה נלמד שכלי חרס עצמו מקבל טומאה מפריטים טמאים שבאווירו.
חַד – תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר; אִידַּךְ – ״תּוֹכוֹ״ וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף מַצִּיל.
אחד מציין כי החלל הפנימי של זה, כלומר של כלי חרס, מטמא אוכלים, אך לא החלל הפנימי של כלי אחר מסוג אחר, שמטמא רק באמצעות מגע; והשני מציין כי החלל הפנימי שלו, אך לא החלל הפנימי של תוכו, מטמא, ושאפילו כלי שטוהר באמצעות שטיפה, אם הונח בתוך כלי החרס, מגן על האוכל שבתוכו מלהיטמא. לפיכך, נלמד מן הפסוק שבתוך כלי חרס, כלים אחרים שאינם מסוגו יכולים לחצוץ בפני העברת טומאה. מאחר שהלכה זו נלמדת מפסוק הכתוב בהקשר ההוא, אין סיבה להניח שהלכה דומה תחול על שחיטה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria