מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְאִם לֹא נָתַן לֹא עִיכֵּב. אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין אַבֵּית הַדֶּשֶׁן.
ואי־ביצוע אפילו מתן אחד מדמם פוסל את הקרבן. אשר לשארית הדם שנותרה לאחר אותן הזאות, כהן היה שופך אותה על היסוד המערבי של המזבח החיצון, אך אם לא שפך את השארית, אין הדבר פוסל את הקרבן. אלה, הפר והשעיר של יום הכיפורים, ואלה, הפרים והשעירים הנשרפים, נשרפים לאחר מכן במקום האפר, מקום מחוץ לירושלים שאליו היו הכהנים מביאים את האפר מן המזבח.
גְּמָ׳ וְנִיתְנֵי נָמֵי: וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן! כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲשַׁם מְצוֹרָע דְּקִיבּוּל דָּמוֹ בַּיָּד הוּא – שַׁיְּירֵיהּ.
גמרא: המשנה פותחת בכלל ששחיטת קורבנות מקודשי הקודשים היא בצפון עזרת המקדש. הגמרא שואלת: ושילמד גם המשנה כעיקרון: וקבלת דמם בכלי שרת היא בצפון עזרת המקדש. מאחר שקבלת הדם היא חלק הכרחי מן העבודה, מדוע אינה נמנית בסעיף זה של המשנה? הגמרא מסבירה: מאחר שיש בין קורבנות מקודשי הקודשים אשם מצורע, שקבלת דמו היא ביד, לא יכלה המשנה לקבוע זאת כעיקרון. לכן התנא השמיט זאת מדרישות קורבנות מקודשי הקודשים.
וְלָא?! וְהָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן: אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע – שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן!
הגמרא מקשה: וכי דמו של אשם מצורע אינו מתקבל בכלי שרת? והרי המשנה שונה הלכה זו להלן (נד ע"ב): לגבי אשם נזיר המובא לטהרתו ואשם מצורע המובא לטהרתו, שחיטתם היא בצפון העזרה וקבלת דמם בכלי שרת היא בצפון. מכאן שהתנא סבור שדמו של אשם מצורע צריך להתקבל בכלי שרת.
מֵעִיקָּרָא סָבַר קִיבּוּל דָּמוֹ בַּיָּד הוּא; שַׁיְּירֵיהּ. וְכֵיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ אֶלָּא בִּכְלִי – הֲדַר תַּנְיֵיהּ.
הגמרא משיבה: בתחילה, התנא סבר שמכיוון שקבלת הדם של אשם מצורע צריכה להיות גם בידו של הכהן, ולא דווקא בכלי שרת, הוא השמיט זאת. אבל מאחר שאכן אפשר לקבל חלק מן הדם רק בכלי שרת, התנא לאחר מכן שנה זאת.
דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח״ – יָכוֹל בִּכְלִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ – מָה נְתִינָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן, אַף לְקִיחָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן.
כך כפי שנלמד בברייתא (תוספתא, נגעים ט:ב): התורה קובעת לגבי אשם של מצורע: "וְלָקַח" הכהן מדם האשם, ונתן הכהן על תנוך אוזן הימנית של המיטהר, ועל בוהן ידו הימנית, ועל בוהן רגלו הימנית" (ויקרא יד:יד). אפשר היה לחשוב שעליו לקחתו בכלי; לכן הפסוק אומר: "וְנָתַן". כשם שהנתינה של הדם על האוזן, הבוהן והבהן חייבת להיעשות בגופו של הכהן עצמו, כך גם הלקיחה של הדם נעשית בגופו של הכהן עצמו, ולא בכלי שרת.
יָכוֹל אַף לְמִזְבֵּחַ כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא״ – מָה חַטָּאת טְעוּנָה כְּלִי, אַף אָשָׁם טָעוּן כְּלִי. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: אֲשַׁם מְצוֹרָע – שְׁנֵי כֹּהֲנִים מְקַבְּלִין אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בַּיָּד וְאֶחָד בִּכְלִי. זֶה שֶׁקִּיבְּלוֹ בִּכְלִי – בָּא לוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, וְזֶה שֶׁקִּיבְּלוֹ בַּיָּד – בָּא לוֹ אֵצֶל מְצוֹרָע.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב כי אפילו לגבי דם אשם המצורע, שהוא נותן על המזבח, כמו דם אשמות אחרים, הדין כך הוא, שהוא מקבל את הדם בידו ולא בכלי. כדי לשלול זאת, הפסוק קובע: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד:יג). מכאן שכשם שחטאת טעונה כלי לקבלת דמה, כך גם דמו של אשם טעון כלי לקבלת דמו. נמצא שאתה אומר: במקרה של אשם מצורע, שני כוהנים מקבלים את דמו; אחד מקבל את הדם ביד, והאחר מקבלו בכלי. זה שקיבל את הדם בכלי, בא אל המזבח וזורק ממנו על המזבח. ואילו אותו אחד, שקיבל את הדם ביד, בא אל המצורע ונותן מן הדם על תנוך אוזנו הימנית, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria