אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לִדְבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין.
אזכור אחד של כרת בפסוק: “הנוגע בקודשים,” הוא לשם כלל, ואזכור אחד בפסוק: “מבשר זבח השלמים,” הוא לשם פרט. פרט זה בא לרבות את כל הדברים המוקדשים למזבח, בהתאם לכלל הפרשני שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד הלכה מסוימת, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואזכור אחד של כרת בפסוק: “ונפש כי תיגע בכל טמא,” בא לרבות דברים שדרכם בדרך כלל שהם אינם נאכלים, כגון עצים ולבונה, ומלמד שהאוכל אפילו דברים אלה חייב כרת.
וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דְּבָרִים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טוּמְאָה, לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי חַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת.
הגמרא שואלת: ולפי דעתו של רבי שמעון, האומר במשנה לגבי דברים שדרכם הרגילה היא שהם אינם נאכלים, שאדם אינו חייב על אכילתם משום איסור אכילת קודשים במצב של טומאה, מה בא האזכור האחרון הזה של כרת לרבות? הגמרא משיבה שהוא בא לרבות את החטאות שדמן ניתן בפנים ההיכל.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִשּׁוּם טוּמְאָה נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מסבירה מדוע הכללה זו נחוצה. היה עולה על דעתך לומר: מאחר שרבי שמעון אומר שלגבי כל קרבן שדמו אינו ניתן על המזבח החיצון כמו דמו של קרבן שלמים, אין חייבים עליו משום אכילתו בשל הפרת איסור פיגול, כך גם לא יהיה חייב על אכילתו בשל הפרת איסור טומאה. לכן, האזכור הנוסף של כרת מלמד אותנו שמי שהוא טמא אכן חייב על אכילת חטאות אלו שהובאו פנימה אל המקדש.
נוּמִי רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל כּוּ׳. אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא – חַד מֵהַאי זוּזָא וְחַד מֵהַאי זוּזָא;
§ המשנה מלמדת כי רבי שמעון קבע הלכה שלפיה הוא מחייב אדם באחריות על אכילה במצב של טומאה פולחנית של פריט שדרכו הרגילה להיאכל, אך לא על אכילת העץ, הלבונה או הקטורת, שדרכן הרגילה היא שאין אוכלים אותן. החכמים חולקים וסוברים שהוא חייב בכל המקרים הללו. נאמר ששני זוגות של אמוראים נחלקו בסוגיה זו; זוג אחד הוא רבי יוחנן וריש לקיש, והזוג האחר הוא רבי אלעזר ורבי יוסי, בנו של רבי חנינא. שתי הדעות השונות שלהלן נאמרו, בהתאמה, בידי אחד מזוג זה ואחד מזוג ההוא.
חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, אֲבָל בְּטוּמְאַת הַגּוּף – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ לוֹקֶה.
אחד אומר: המחלוקת בין החכמים לרבי שמעון היא לגבי טומאת הבשר, כלומר, הפריט הנאכל הוא טמא. החכמים סבורים שמי שאוכל עצים או לבונה טמאים לוקה, כפי שנלמד משתי ההזכרות של בשר בפסוק: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל; באש ישרף. והבשר, כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז:יט). אבל אם אדם אכל עצים או לבונה במצב של טומאת הגוף, הכול מסכימים שאינו לוקה.
וְחַד אָמַר: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּקָרֵינָא בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא״, קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״.
ואחד אומר: כשם שיש מחלוקת לגבי מקרה זה, כאשר הפריט שנאכל טמא, כך יש מחלוקת לגבי אותו מקרה, כאשר האוכל את העץ או את הלבונה טמא. מה הטעם לדעה זו? מאחר שקוראים לגבי פריטים בלתי אכילים אלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא" (ויקרא ז:יט), שכן ביטוי זה בא לרבות אפילו פריטים כגון עץ ולבונה באיסור אכילתם כשהם טמאים, כך גם קוראים לגביהם את הפסוק הבא: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים…וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז:כ), הדן באדם במצב טומאה האוכל פריטים מקודשים.
רַב טָבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי; רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי הָכִי: חַד מֵהַאי זוּזָא וְחַד מֵהַאי זוּזָא אַסֵּיפָא – חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּטוּמְאַת הַגּוּף, אֲבָל בְּטוּמְאַת בָּשָׂר דִּבְרֵי הַכֹּל לוֹקֶה; וְחַד אָמַר: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ.
הגמרא מציינת: רב טביומי מלמד את הדיון באופן הקודם הזה, ואילו רב כהנא מלמד אותו באופן החלופי הזה: אחד מן הזוג הזה של אמוראים ואחד מן הזוג ההוא נחלקו לגבי הסיפא במשנה, כלומר, משמעות דבריו של רבי שמעון. אחד אומר שמחלוקתו של רבי שמעון עם החכמים היא לגבי טומאת הגוף, שכן הוא סבור שאדם טמא שאוכל עצים או לבונה פטור. אבל לגבי טומאת הבשר, כלומר, פריטים אלה עצמם, הכול מסכימים שאדם לוקה. ואחד אומר: כשם שיש מחלוקת לגבי מקרה זה, כך יש מחלוקת לגבי המקרה ההוא, כלומר, רבי שמעון סבור שאדם פטור בשני המקרים.
אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, לָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״.
רבא אמר: מסתבר שהפירוש הנכון הוא כדעת מי שאומר: כשם שיש מחלוקת לגבי מקרה זה, כך יש מחלוקת לגבי אותו מקרה. מה הטעם? מאחר שאין קוראים לגבי פריטים בלתי אכילים אלה: "וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא," שכן לפי שני ההסברים החלופיים רבי שמעון פוטר את מי שאוכל פריטים אלה כשהוא במצב של טומאה, בדומה לכך אין קוראים לגבי אותם את הפסוק הקודם: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל."
וְהָאָמַר מָר: ״וְהַבָּשָׂר״ – לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה! (לְפוֹסְלָהּ) [לִפְסוּלָא] בְּעָלְמָא.
הגמרא מעלה קושי: וכי אין האדון אומר שהביטוי: "והבשר," באותו פסוק, בא לרבות עצים ולבונה? מכאן שאפילו פריטים אלה יכולים להיטמא בטומאה פולחנית, ואיסור אכילת דברים מקודשים שהם טמאים חל גם עליהם. הגמרא משיבה: מדובר כאן רק בפסול, כלומר, הכללה זו חלה מדברי חכמים, והפסוק מובא רק כסמך.
מַתְנִי׳ לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח: לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – לְשֵׁם חֵטְא.
משנה:הזבח הנשחט נשחט לשם שישה דברים, וצריך שיהיו כל הדברים הללו בדעתו: לשם סוג הקרבן המסוים המוקרב; לשם בעל הקרבן; לשם ה'; לשם אכילה על ידי האשִּׁים של המזבח; לשם הריח; לשם הנחת של ה', כלומר, לקיום רצונו של ה'; ובמקרים של חטאת ואשם, לשם כפרה על החטא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר; שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד.
רבי יוסי אומר: אפילו במקרה של מי שלא התכוון לשחוט את הקרבן לשם אחד מאלה, הקרבן כשר, שכן זהו תנאי בית הדין שלא יאמר כל כוונה מלכתחילה. דבר זה נחוץ מפני שהכוונה הולכת רק אחר העושה את עבודת הקרבן, ולכן אם השוחט את הבהמה אינו זהיר ומבטא כוונה שגויה, הקרבן ייפסל מחמת כוונתו הפסולה.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״עוֹלָה״ – לְשֵׁם עוֹלָה, לְאַפּוֹקֵי לְשֵׁם שְׁלָמִים דְּלָא. ״אִשִּׁים״ – לְשֵׁם אִשִּׁים, לְאַפּוֹקֵי כְּבָבָא דְּלָא.
גמרא:רב יהודה אומר שרב אומר לגבי הפסוק: "עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוה" (ויקרא א:ט), המונח "עֹלָה" משמעו שיש לכוון שתהיה לשם עולה, למעט מי שמקריב עולה לשם שלמים, שדבר זה אין לעשותו. האזכור של אשׁים, כלומר, הביטוי "אִשֵּׁה", מלמד שהקרבן צריך להיות מוקרב לשם כליל באשׁי המזבח, למעט מי שמתכוון שחלקיו יהיו רק נצלים באש, שכן אין לעשות כן.
״רֵיחַ״ – לְשֵׁם רֵיחַ, לְאַפּוֹקֵי אֵבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְהֶעֱלָן – דְּלָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְהֶעֱלָן – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם רֵיחַ.
רב ממשיך לדרוש את הפסוק. המונח "ניחוח" מציין שיש להקריב את הקרבן לשם הניחוח, למעט איברים שאדם תחילה צלה ולאחר מכן העלה אותם על המזבח, שאת זאת אין הוא רשאי לעשות. כפי שאומר רב יהודה שרב אומר: לגבי איברים שאדם תחילה צלה ולאחר מכן העלה אותם על המזבח, אין הם נחשבים לקיום הדרישה שהקרבן יוקרב לשם הניחוח.
״נִיחוֹחַ״ – לְשֵׁם הֲנָחַת רוּחַ. ״לַה׳״ – לְשֵׁם מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
המונח "נעים" פירושו לשם ריצוי רוחו של אלוהים, כלומר, שהקרבן יהיה מקובל לפני אלוהים. לבסוף, הביטוי "לה'" מציין שזה צריך להיות לשם מי שאמר והעולם היה.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה – פְּסוּלָה. לְשֵׁם חוּלִּין – כְּשֵׁרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים, וְאֵין חוּלִּין מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים.
רב יהודה אומר שרב אומר: לגבי חטאת ששחטה מתוך כוונה שהשחיטה תהיה לשם עולה, היא פסולה. כפי שהוסבר (2א), חטאת שנשחטה לשם קרבן אחר פסולה לגמרי. אבל אם התכוון שהשחיטה תהיה לשם בהמה חולין, היא כשרה. רבי אלעזר אומר: מה טעמו של רב? הכתוב אומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב:טו). מכאן שקדשים, כלומר, הכוונה לשחוט קרבן לשם סוג אחר של קרבן, מחללים קדשים, אבל הכוונה לשחוט קרבן לשם בהמת חולין אינה מחללת קדשים.
מֵתִיב רַבָּה, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. טַעְמָא שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ כְּלָל, הָא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם חוּלִּין – פָּסוּל!
רבא מעלה קושיה מן המשנה: רבי יוסי אומר: אפילו במקרה של מי שלא התכוון לשחוט את הקרבן לשם אף אחד מאלה, הקרבן כשר, שכן זהו תנאי בית דין שלא יאמר אדם כל כוונה לכתחילה. רבא מסיק מכאן שהטעם שהקרבן כשר והוא מרצה הוא מפני שלא התכוון לשום כוונה כלל. אבל אם התכוון לשחוט את הקרבן לשם בהמה שאינה קדושה, הרי הוא פסול.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא לֹא הָיָה כְּלָל – כָּשֵׁר וּמְרַצֶּה, הָא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם חוּלִּין – כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה.
אביי אמר לרבה: אולי רבי יוסי מתכוון לדבר הבא: אם לא הייתה לו כלל כוונה בכלל, הקרבן כשר והוא מרצה, אבל אם התכוון לשחוט את הקרבן לשם בהמה שאינה קדושה, הקרבן כשר, אך אינו מרצה, שכן זהו קרבן פגום. ניתן להבין את דברי רב באופן דומה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חוּלִּין – כְּשֵׁרָה. מִשּׁוּם חוּלִּין – פְּסוּלָה. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא:
רבי אלעזר אומר: אכן, קרבן חטאת שאדם שחט במזיד לשם בהמה שאינה קדושה הוא כשר, כפי שאמר רב. אבל אם שחט אותו כבהמה שאינה קדושה, כשהוא באמת חושב שאינה קדושה, הרי הוא פסול, שכן בשעה ששחט אותו לא התכוון לעשות עבודת קרבן. זהו כמו הספק ששמואל העלה לפני רב הונא:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria