אבל אם היזה את הדם במזיד, הקרבן אינו מתקבל. באיזה מקרה נאמר דבר זה? הרי זה בנוגע לקרבן של יחיד. אבל בנוגע לקרבן של הציבור, בין אם הכהן היזה את הדם בשוגג או שעשה זאת במזיד, הקרבן מתקבל. ובאשר לקרבנות של גויים, בין אם היזה את הדם בשוגג או שעשה זאת במזיד, הקרבן אינו מתקבל.

החכמים אמרו לפני רב פפא: בהתאם לדעתו של מי נשנתה ברייתא זו? לכאורה, היא נשנתה שלא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שכן אם היא משקפת את דעתו של רבי יוסי, יש קושי: האם אין רבי יוסי אומר: אני רואה את ההיגיון שבדעה שבכל המקרים הללו נכון להחמיר לגבי הקרבנות של גויים? מכאן שרבי יוסי משווה את ההלכות החלות על קרבנות של גויים לאלו החלות על קרבנות של יהודים.

רב פפא אמר להם: אתם יכולים אפילו לומר שהברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, ושונה הדבר שם, שכן הכתוב אומר לגבי הציץ של הכהן הגדול, המכפר על טומאה שנגרמה לקורבנות במקדש בלי ידיעת המקריבים אותם: "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח:לח), ומכאן שהוא מרצה להם, כלומר לישראל, ולא לגויים.

רב הונא, בנו של רב נתן, אמר לרב פפא: אם כך הוא, בנוגע לפסוק הדן בכוהנים טמאי טומאה ובפריטים מקודשים: "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי" (ויקרא כב:ב), כך גם, האם רבי יוסי יאמר שהאיסור לאכול פריטים מקודשים במצב של טומאה חל רק על קורבנות שהם, היהודים, מקדישים, ולא על אלה של גויים? אין זה יכול להיות, שכן רבי יוסי אומר במפורש בברייתא שבעניין זה קורבנות הגויים הם כקורבנות ישראל.

אלא, רב אשי אומר שאין לומדים מן המילים "להם" שקורבנו של גוי אינו מתקבל כאשר הדם שנזרק נטמא. אלא, הטעם הוא שהכפרה המושגת באמצעות הציץ של הכהן הגדול אינה חלה על גויים, שכן הפסוק קובע: "לרצון להם לפני ה'" (שמות כח:לח), וגויים אינם כפופים לריצוי של קורבנות.

משנה: אפילו לגבי אותם פריטים שנמנו במשנה הקודמת (מב ע"ב), שאין חייבים עליהם משום אכילתם בשל איסור פיגול, כגון הקומץ, הלבונה והקטורת, חייבים מכל מקום על אכילתם משום איסור נותר, ומשום איסור אכילת קדשים כשהוא טמא, חוץ מן הדם. רבי שמעון מחייב על דבר שדרך אכילתו בכך שאוכלים אותו. אבל לגבי העצים, הלבונה והקטורת, אין חייבים על אכילתם משום איסור אכילת דבר מקודש כשהוא טמא.

גמרא:החכמים לימדו בברייתא: אפשר היה לחשוב שאדם יהיה חייב משום הפרת האיסור על אכילת מזון מקודש כשהוא במצב של טומאה טקסית רק על פריט שיש לו גורמי היתר, בין לאכילה על ידי אדם ובין להקטרה על המזבח.

הברייתא מסבירה: וניתן להסיק זאת באמצעות קל וחומר: כשם שביחס לפיגול, שהאוכל אותו בשגגה מתחייב להביא קרבן חטאת קבוע, וחיוב זה חל בשינוי אחד בידיעתו, כלומר, די בכך שהחוטא ייוודע לאחר מעשה שחטא בשגגה, ואין לו היתרים יוצאים מן הכלל מן האיסור הכללי שלו, שכן אין שום נסיבות שבהן מותר לאכול פיגול, ואף על פי כן אין חייבים משום הפרת האיסור על אכילת פיגולאלא על דבר שיש לו מתירין, בין לאכילת אדם ובין להקטרה על המזבח, כך גם, אותו עיקרון צריך בוודאי לחול במקרה המקל יותר של טומאה.

הגמרא מפרטת: טומאה קלה יותר מפיגול, שכן היא מחייבת את החוטא בשגגה להביא רק קרבן עולה ויורד, המשתנה לפי מצבו הכלכלי: עני מביא קרבן עוף או אפילו מנחה (ראו ויקרא ה:ו–יג). והחיוב חל רק בשתי השתנויות של ידיעתו, כלומר, כשהחוטא ידע על טומאתו מראש, אחר כך שכח ממנה בשעת חטאו, ולאחר מכן שוב נודע לו על טומאתו. ויש בה חריגים מותרים מן האיסור הכללי שלה ביחס לציבור, שכן מותר להקריב קרבנות ציבור במקדש במצב של טומאה. לאור הקולות הללו, האם אין זה ראוי שיהיה חייב על הפרת האיסור לאכול קודש כשהוא טמא טומאת הגוף רק על דבר שיש לו מתירים, בין לאדם בין למזבח.

לכן, הפסוק קובע, בנוגע לאכילת מאכלים מקודשים במצב של טומאה פולחנית: "שֶׁיִּנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי, וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב:ב). מכאן נלמד שאדם טמא פולחנית חייב על אכילת כל דבר שהוקדש.

אפשר היה לחשוב שאדם חייב על אכילת פריטים מקודשים מיד לאחר שהוקדשו. לכן, הפסוק קובע: "איש איש מזרעכם לדרתיכם אשר יקרב אל הקודשים" (ויקרא כב:ג), ורבי אלעזר אמר, בביאור פסוק זה: וכי יש מי שרק נוגע, כלומר מתקרב, בפריטים מקודשים, שהוא חייב? רק מי שאוכל מאכל מקודש כשהוא במצב של טומאה טקסית חייב.

אלא, מהי המשמעות כאשר הפסוק אומר: "יקרב [yikrav]"? מונח זה רומז להקרבה [hakrava], כאילו הפסוק אמר: כל מי שמקריב פריטים מקודשים ואוכל מהם. דבר זה מלמד כי הפסוק מדבר על בשר שנעשה ראוי להקרבה. כיצד? לגבי פריט שיש לו מתירים, אדם חייב משעה שהמתירים הוקרבו. ובמקרה של פריט שאין לו מתירים, אדם חייב משעה שהוא מתקדש בכלי שרת לצורך הקרבתו.

הגמרא שואלת: מצאנו הוכחה שהאיסור לאכול מאכל מקודש במצב של טומאה חל אפילו על פריט שאין לו גורם מתיר. מניין לנו שדין נותר חל אף הוא על פריט שאין לו גורם מתיר? הגמרא משיבה: דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה בין חילול שנאמר בהקשר של נותר לבין חילול שנאמר בהקשר של טומאה. לגבי נותר נאמר בפסוק: "כי את קודש ה׳ חילל" (ויקרא יט:ח), ולגבי טומאה נאמר: "ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב:ב).

הגמרא מקשה: אך נלמד את ההלכה של נותרבאמצעות גזירה שווה בין "עוון" שנאמר בהקשר של נותר לבין "עוון" שנאמר בהקשר של פיגול. לגבי פיגול, הפסוק אומר: "פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא" (ויקרא ז:יח), ולגבי בשר קודשים שנותר הפסוק אומר: "ואוכליו עוונו יישא" (ויקרא יט:ח). אם כן, ההלכה של נותר צריכה להיות דומה לזו של פיגול, שעליו אין אדם חייב אלא על דבר שיש לו גורם מתיר.

הגמרא משיבה כי סביר יותר ללמודנותרמטומאה, שכן יש לכך כמה סיבות, כפי שמצוין בסימן: גימל, זין, למד. גם נותר וגם טומאה הם פסולים החלים על הגוף [guf ] של הקרבן עצמו, ואילו פיגול נגרם על ידי כוונה; שלא כמו פיגול, שני הפסולים הללו אינם נקבעים על ידי זריקת [zerika] הדם, ובשני המקרים התורה משתמשת במונח חילול [ḥillul ].

הגמרא משיבה: אדרבה, יותר מסתבר ללמוד נותר מפיגול, שכן כמו פיגול אין לו חריגים מותרים מן האיסור הכללי שלו, אין עליו כפרה באמצעות ציץ הכהן הגדול, גם נותר וגם פיגול חלים על קרבן טהור מבחינה טקסית, פסולים אלה תלויים בזמן, ושניהם פסולים של הדבר המוקרב, ולא של הכהן המבצע את העבודה. אף אחד ממאפיינים אלה אינו נכון לגבי טומאה פולחנית. וטעמים אלה להשוות את נותר לפיגול הם יותר מרובים.

אלא, ההלכה של נותר נלמדת מכך שלוי לימד לגבי הפסוק: "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב:ב), העוסק באכילת מאכל מקודש במצב של טומאה. כפי שלוי לימד: מניין נלמד שהפסוק מדבר אפילו על פסול שנגרם על ידי זמן, ולא רק על טומאה? הפסוק אומר חילול במקום אחר: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב:טו).