הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כֹּל שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים לָא לִתְנֵי – הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא הוּא! אֶלָּא דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר; הָכָא נָמֵי, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: הִלְכְתָא לְמָה לִי? לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה קָאָמֵינָא.
האם פוסקים הלכה לתקופה המשיחית, כאשר בית המקדש ייבנה מחדש? אביי אמר לו: אם כך הוא, שאין מלמדים הלכות כאלה, אל התנא ילמד כלל את כל ההלכות של שחיטת קורבנות, כלומר, מסכת זבחים, שכן היא כולה הלכה לתקופה המשיחית. אלא, לומדים הלכות אלו משום העיקרון: למד תורה וקבל שכר, כלומר, אדם מקבל שכר על לימוד התורה בלי קשר ליישומה המעשי. גם כאן, למד תורה וקבל שכר. רבא אמר לו: זה מה שאני אומר לך: למה אני צריך פסיקה מעשית של הלכה? לפי נוסח אחר, המציג את אותה תשובה במונחים שונים, רבא אמר לו: דיברתי בהתייחס לפסיקת הלכה, שכן תמוה שניתנת כאן פסיקה הלכתית.
מַתְנִי׳ קׇדְשֵׁי גוֹיִם – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּיב.
משנה: לגבי קורבנות שהוקדשו על ידי גויים להקרבה לאלוהים, אין חייבים על אכילתם, לא משום איסור פיגול אם עבודות הקורבן נעשו בכוונה לאכול את הקורבן לאחר זמנו הקבוע, ולא משום איסור נותר, ולא משום איסור אכילת הבשר כשהאדם טמא. והשוחט אותם בחוץ לעזרת המקדש פטור; זהו דבריו של רבי שמעון. ורבי יוסי מחייב אותו .
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: קׇדְשֵׁי גוֹיִם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא,
גמרא:חכמים לימדו בברייתא: לגבי קורבנות שהוקדשו על ידי גויים, אין ליהנות מהם לכתחילה, אבל אם אדם נהנה מהם, הוא אינו חייב בדיעבד על מעילה בהקדש. ואין חייבים על אכילתם, לא משום איסור פיגול אם עבודות הקורבן נעשו בכוונה לאכול את הקורבן לאחר זמנו הקבוע, ולא משום איסור נותר, ולא משום איסור אכילת הבשר כשהוא בטומאה.
וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין מְבִיאִין נְסָכִים, אֲבָל קׇרְבָּנָן טָעוּן נְסָכִים. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
ונוכרים אינם יכולים לעשות בעל חיים תמורה, כלומר, אם נוכרי אמר על בעל חיים שיהיה תמורתו של בעל חיים מוקדש, אין התמורה חלה. ונוכרים אינם יכולים להביא נסכים המובאים בפני עצמם כקרבן נפרד ואינם מלווים קרבן בהמה, אבל קרבנות הבהמה שלהם טעונים נסכים. זהו דבריו של רבי שמעון.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״לַה׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן.
רבי יוסי אומר: אני רואה את ההיגיון שבדעה כי בכל המקרים הללו נכון להחמיר לגבי קורבנות של גויים, כפי שנאמר לגביהם: "איש איש מבית ישראל ומן הגרים בישראל אשר יקריב את קרבנו…לה'" (ויקרא כב:יח). מכאן שכל הקורבנות, אפילו של גויים, מוקדשים לגמרי לאלוהים; לכן, ההלכות של מעילה, פיגול, נותר, ואכילת הבשר בטומאה צריכות לחול כולן גם על קורבנות של גויים. באיזה מקרה נאמרה אמירה זו? במקרה של דברים המוקדשים למזבח. אבל לגבי דברים שהם מוקדשים על ידי גויים לבדק הבית, הנהנה מהם חייב משום מעילה בהם. בכך מסתיימת הברייתא.
לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לֹא נֶהֱנִין – מִדְּרַבָּנַן.
הגמרא מתחילה לנתח ברייתא זו בפירוט. הברייתא לימדה שאין להפיק הנאה לכתחילה מחפצים שהוקדשו על ידי גויים, אבל אם אדם הפיק מהם הנאה, הוא אינו חייב בדיעבד משום מעילה ברכוש מוקדש. הגמרא מסבירה: אין להפיק מהם הנאה מדין דרבנן, שכן החכמים אסרו להפיק הנאה מכל חפץ שהוקדש לאלוהים.
וְלֹא מוֹעֲלִין – דְּגָמַר מְעִילָה ״חֵט״–״חֵט״ מִתְּרוּמָה, דְּבִתְרוּמָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גוֹיִם.
הסבר הגמרא נמשך: אבל אם אדם הפיק מהם הנאה, הוא אינו חייב בדיעבד על מעילה ברכוש מוקדש, שכן התנא של הברייתא לומד את ההלכה של מעילה ברכוש מוקדש באמצעות גזירה שווה בין "חטא" שנאמר לגבי מעילה בדברים מוקדשים ובין המילה "חטא" שנאמרה לגבי תרומה. לגבי מעילה ברכוש מוקדש, הכתוב אומר: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה:טו). במקרה של תרומה, הכתוב אומר: "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב:ט). ולגבי תרומה, כתוב: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב:טו), ומכאן: אבל לא קדשי גויים, כלומר, אין אדם חייב על אכילת תרומה של גויים כשהוא במצב של טומאה טקסית.
וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. מַאי טַעְמָא? דְּאָתֵי פִּיגּוּל ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִנּוֹתָר,
הברייתא הוסיפה ולימדה: ואין חייבים משום אכילת קרבנות של גויים בשל איסור פיגול, או נותר, או אכילת הבשר כשהוא טמא בטומאה פולחנית. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא מסבירה שההלכה של פיגול נלמדת באמצעות גזירה שווה בין המילה "עוון" שנאמרה לגבי פיגול ובין המילה "עוון" שנאמרה לגבי נותר. לגבי פיגול, הפסוק אומר: "פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא" (ויקרא ז:יח), ולגבי בשר קודשים שנותר הפסוק אומר: "ואוכליו עוונו יישא" (ויקרא יט:ח).
וְאָתֵי נוֹתָר ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה, וּבְטוּמְאָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גּוֹיִם.
וְהַהֲלָכָה שֶׁל נוֹתָר עַצְמָהּ נִלְמֶדֶת בְּאֶמְצָעוּת גְּזֵרָה שָׁוָה בֵּין חִלּוּל הָאָמוּר לְגַבֵּי נוֹתָר וּבֵין חִלּוּל הָאָמוּר לְגַבֵּי טוּמְאָה פּוּלְחָנִית. לְגַבֵּי נוֹתָר הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל" (ויקרא יט:ח), וּלְגַבֵּי טוּמְאָה הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב:ב). וּלְגַבֵּי טוּמְאָה כָּתוּב בְּאוֹתוֹ פָּסוּק: "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל," הַמּוֹרֶה: אֲבָל לֹא קָדְשֵׁי נָכְרִים.
וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. מַאי טַעְמָא? דְּאִיתַּקַּשׁ תְּמוּרָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה אִיתַּקַּשׁ לְמַעְשַׂר דָּגָן, וּבְמַעְשַׂר דָּגָן כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גּוֹיִם.
הברייתא מלמדת גם: וגויים אינם יכולים לעשות בעל חיים תמורה. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא מסבירה: זה מפני שתמורה סמוכה בתורה למעשר בהמה, כפי שנאמר: "וכל מעשר בקר וצאן... העשירי יהיה קודש לה'... לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז:לב–לג). ומעשר בהמה סמוך למעשר דגן, כפי שנאמר: "עשר תעשר [asser te’asser] את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך" (דברים יד:כב–כג). צורת הפועל הכפולה, asser te’asser, מובנת כרמז לשני מעשרות, מעשר דגן ומעשר בהמה. ולגבי מעשר דגן נאמר: "כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" (במדבר יח:כד), ומכאן: אבל לא מאת גויים.
וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ?! מַעְשַׂר דָּגָן חוּלִּין הוּא.
הגמרא שואלת: אך האם דבר הנלמד באמצעות היקש חוזר ומלמד באמצעות היקש? יש עיקרון שלפיו בענייני קודשים, הלכה הנלמדת באמצעות היקש אינה יכולה ללמד הלכה אחרת באמצעות היקש. הגמרא משיבה: דרשה זו אינה שייכת באופן בלעדי לענייני קודשים, שכן מעשר דגן הוא מאכל שאינו קדוש.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא מעלה קושי: זה מסתדר היטב לשיטת מי שאומר שכאשר מיישמים עיקרון זה הולכים אחר המקור שמלמד את ההלכה, כלומר, אם העניין שמלמד את ההיקש הראשון עוסק בדברים שאינם קדושים, אפשר להשתמש בשני היקשים אפילו ביחס ללימוד ההלכה לענייני קודשים. אבל לשיטת מי שאומר שהולכים אחר העניין שנלמדת בו ההלכה, כלומר, המקרה שעליו אנו מבקשים להחיל את ההלכה, ואם אותו מקרה עוסק בקורבנות אי אפשר להשתמש בשני היקשים, מה ניתן לומר?
אֶלָּא מַעְשַׂר בְּהֵמָה חוֹבָה – שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן הוּא, וְחוֹבָה שֶׁאֵין לָהּ זְמַן קָבוּעַ – יִשְׂרָאֵל מַיְיתוּ, גּוֹיִם לָא מַיְיתוּ.
אלא, הטעם לכך שנוכרים אינם יכולים להביא קרבן מעשר בהמה הוא שמעשר בהמה הוא חובה שאין לה זמן קבוע, ולגבי כל חובה שאין לה זמן קבוע, יהודי יכול להביא אותה אך נוכרים אינם יכולים להביא אותה. וכאמור, תמורה סמוכה למעשר בהמה, ולכן גם נוכרים אינם יכולים לעשות בהמה לתמורה.
וְאֵין מְבִיאִין נְסָכִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּכָה״.
§ הברייתא מלמדת: וגויים אינם יכולים להביא נסכים המובאים בפני עצמם כקרבן נפרד ואינם מלווים קרבן בהמה, אך קרבנות הבהמה שלהם טעונים נסכים. הגמרא מביאה את המקור להלכות אלו. חכמים לימדו בברייתא: הכתוב אומר לגבי נסכים: "כל האזרח היליד יעשה ככה" (במדבר טו:יג), ומכאן שהילידים, כלומר יהודים, יכולים להביא נסכים כקרבן נפרד, אבל גוי אינו יכול להביא נסכים כאלה. אפשר היה אפוא לחשוב שעולת גוי לא תצריך את הנסכים הנלווים הרגילים. לכן הכתוב אומר: "ככה ייעשה לשור האחד" (במדבר טו:יא), ומכאן שכל קרבן טעון נסכים.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ כּוּ׳. מַאי טַעְמָא?
הברייתא ממשיכה: רבי יוסי אומר: אני רואה כי בכל המקרים הללו נכון להחמיר. באיזה מקרה נאמרה אמירה זו? במקרה של פריטים שהוקדשו למזבח. אבל לגבי פריטים שהוקדשו על ידי גויים לבדק הבית, מי שנהנה מהם חייב משום מעילה. הגמרא שואלת: מה הטעם של רבי יוסי?
קָסָבַר: כִּי גָּמְרָה מְעִילָה ״חֵט״–״חֵט״ מִתְּרוּמָה – דּוּמְיָא דִּתְרוּמָה, דְּקַדִּישָׁא קְדוּשַּׁת הַגּוּף; אֲבָל קְדוּשַּׁת בֶּדֶק הַבַּיִת, דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים – לָא.
הגמרא משיבה שרבי יוסי סבור כי כאשר ההלכה של מעילה בהקדש נלמדת באמצעות גזירה שווה בין "חטא" שנאמר לגבי מעילה בהקדש ובין "חטא" שנאמר לגבי תרומה, הכוונה היא לדברים שהם דומים לתרומה, שהיא קדושה בקדושה עצמית. אבל לגבי דבר שהוקדש לבדק הבית, אשר אין בו קדושה עצמית אלא רק קדושה החלה על שוויו, פטור זה של גויים אינו חל.
תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה,
הגמרא ממשיכה לנתח את דעתו של רבי יוסי. חכמים לימדו בברייתא: לגבי דם שנטמא וכהן זרק אותו על המזבח, אם עשה כן בשוגג, הקרבן מתקבל.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria