אבל ישנו המקרה של ה־לוג של שמן שמובא בפני עצמו, כלומר, כשהמצורע מביא אותו לאחר שהקריב את קורבנותיו. שם הכול מסכימים ש־המתנות שלו מתירות את שארית השמן לכוהנים, ואף על פי כן הן אינן הופכות את השמן ל־פיגול, כפי שנלמד ב־ברייתא: לגבי לוג השמן של מצורע, חייבים עליו אם אכלו אותו משום איסור פיגול, שכן ה־דם של הקורבן מתיר אותו להינתן על האגודל ובהן הרגל של המצורע. זו שיטתו של רבי מאיר.

אמרו החכמים לרבי מאיר: אבל אדם יכול להביא את אשםו היום ואת הלוג של השמן הנלווה מעתה ועד אפילו עשרה ימים לאחר מכן. אמר להם רבי מאיר: אף אני לא אמרתי אלא על לוג של שמן הבא עם האשם. מכאן עולה שאפילו לדעת רבי מאיר, דם הקרבן הוא שעושה את השמן פיגול.

אלא, רבי ירמיה אומר: למעשה, הברייתא האמורה היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, והשמט את המקרה של מנחת הנסכים הבאה עם הנסכים המלווים קורבנות בהמה מן רשימת הדברים שאינם כפופים להלכה של פיגול. אביי אומר: למעשה, אל תשמיט פריט זה מן הרשימה, וניתן לבאר את הברייתא בהתאם לדעתו של רבי מאיר כך: התנא תחילה שנה את ההלכה בנוגע ללוג השמן הבא עם אשם המצורע, וכן הדין בנסכים הבאים עם קורבן בהמה, שכן לדעת רבי מאיר דין פיגול חל על שניהם. ולאחר מכן התנא שנה שפיגול אינו חל על נסכים הבאים בפני עצמם, וכן הדין בלוג שמן הבא בפני עצמו.

§ המשנה מלמדת: באשר לעולת העוף, דמה מתיר את בשרה ואת עורה לאכילה על ידי הכהנים. הגמרא שואלת: מנין דבר זה, שבשרה של עולת העוף נאכל על ידי הכהנים? הגמרא מביאה ברייתאשלוי שונה, בנוגע לפסוק הדן במתנות שיש להקריב לכהנים: "זה יהיה לך מקודש הקודשים מן האש: כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קודש קודשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח:ט).

הברייתא מבהירה מה נכלל במונח "כל" בכל אחד מן הסעיפים הללו. הפסוק קובע: "כל קרבנם," וזה בא לרבות את לוג השמן של מצורע; אף הוא ניתן לכהנים. הגמרא מסבירה מדוע יש צורך ללמוד מן הפסוק שהשמן הוא מתנה לכהונה: היה אפשר שיעלה על דעתך לומר שאין לכלול את השמן, שכן הרחמן כתב באותו פסוק עצמו: "מן האש," וזה לוג השמן, על אף מעמדו כקרבן, אינו מופרש מן האש. רק דבר שחלק ממנו מובא למזבח אפשר לומר עליו שהוא מופרש מן האש, ושום חלק מן השמן אינו מובא למזבח. לכן הפסוק מלמדנו בביטוי: "כל קרבנם," שהשמן הולך לכהנים.

הביטוי: "כל מנחתם," בא לרבות את מנחת העומר, המובאת כקרבן ציבור בשישה עשר בניסן, ואת מנחת קנאות, המובאת על ידי סוטה. הגמרא מפרטת: היה עולה על דעתך לומר שכפי שנאמר בפסוק לגבי אכילת קדשים על ידי הכוהנים: "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט:לג), רק אותם מאכלים שמביאים לידי כפרה ניתנים לכוהנים. וזה היה מוציא את מנחת העומר ואת מנחת הקנאות, שכן מנחת העומר באה להתיר את אכילת התבואה החדשה, ומנחת הקנאות באה לברר את העבירה של הסוטה, כחלק מן המבחן שעוברת האישה. לכן הפסוק מלמדנו בביטוי: "כל מנחתם," שאף מנחות אלו נאכלות על ידי הכוהנים.

הביטוי: "וְכָל חַטָּאתָם," בא לרבות את חטאת העוף; גם בשרה ניתן לכהנים. הגמרא מסבירה: היה עולה על דעתך לומר שאין לאכול בשר זה כלל, שכן הוא נבילה של עוף שלא נשחט, מאחר שהעוף מומת במליקת עורפו (ראו ויקרא ה:ח) ולא בשחיטה, שהיא דרך השחיטה הטקסית של עופות שאינם קדושים. לכן, הביטוי: "וְכָל חַטָּאתָם," מלמד שחטאת העוף נאכלת לכהנים.

הביטוי: ״וכל אשם שלהם,״ בא לרבות את אשם הנזיר שנטמא בטומאת מת, ואת אשם המצורע. הגמרא מפרטת: היה עולה על דעתך לומר שאין לתת אותם לכהנים לאכילה, שכן הם באים להכשיר את האנשים הללו, ולא לכפר. אשם הנזיר מכשיר אותו להתחיל מחדש את ימי נזירותו, ואשם המצורע מכשיר אותו לאכול קודשים, בעוד שהפסוק אומר: ״ואכלו אותם אשר כופר בהם״ (שמות כט:לג). לכן, הפסוק מלמד אותנו בביטוי: ״וכל אשם שלהם,״ שאף קורבנות אלה נאכלים לכהנים.

הגמרא מקשה: הרי נאמר במפורש לגבי אשם של מצורע שהוא נאכל לכהנים: "כי כחטאת האשם הוא לכהן" (ויקרא יד:יג). אם כן, מדוע יש צורך בדרשה זו? אלא, כוונת הברייתא היא לומר שהביטוי: "כל אשמותיהם", בא לרבות את אשם נזיר, וללמד שהוא כמו אשם מצורע, בכך ששניהם נאכלים לכהנים.

הברייתא ממשיכה: ביחס לביטוי "אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לי," הרי זה מתייחס לפריט שנגזל מגר. מי שגוזל גר ולאחר מכן הגר מת ללא יורשים, חייב לתת את החפץ הגזול ותוספת של חומש לכוהנים. לבסוף, המונח "לְךָ" מלמד שהוא יהיה שלך, אפילו לקדש בו אישה, כלומר, מתנות אלו נחשבות לרכושו של הכוהן מכל בחינה.

§ לפי התנא הראשון של המשנה, הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים, שדמם ניתן על המזבח הפנימי, חלים עליהם דיני פיגול, ואילו רבי שמעון סבור שאין חלים עליהם דיני פיגול. שנויה בברייתא שיש דעה שלישית בעניין זה: רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: אם בעבודתו בפרים הנשרפים או בשעירים הנשרפים הייתה לכהן מחשבה שיכולה להחיל על הקרבן פיגול ביחס לדבר הנעשה בחוץ להיכל, כלומר, בעזרת המקדש, הרי החיל על הקרבן פיגול. ואם מחשבתו הייתה ביחס לדבר הנעשה בפנים בהיכל או בקודש הקודשים, לא החיל על הקרבן פיגול.

הברייתא מפרטת: כיצד? אם הוא עמד בחוץ בשעת שחיטת הבהמה, ואמר: הריני שוחט את הבהמה מתוך כוונה לזרוק את דמה מחר בתוך המקדש, לא עשה את הקרבן פיגול. הטעם הוא שבמקרה של כוונה בחוץ לגבי דבר שנעשה בפנים, אין הוא עושה את הקרבן פיגול. וכן, אם הוא עמד בפנים בשעת הזריקה, ואמר: הריני זורק את דם החטאת כדי להקטיר את אימוריה על המזבח החיצון ולשפוך את שייריה על יסוד המזבח מחר, לא עשה את הקרבן פיגול, שכן זו כוונה בפנים לגבי דבר שנעשה בחוץ.

אבל אם הוא עמד בחוץ, ואמר: הריני שוחט את הבהמה מתוך כוונה לשפוך את השיריים של דמה מחר, או להקטיר את אימוריה מחר, הרי הוא עשה את הקרבן פיגול, שכן זו מחשבת חוץ לגבי דבר שנעשה בחוץ.

רבי יהושע בן לוי אומר: מהו הפסוק שממנו נלמד הדבר? הפסוק קובע לגבי חלקי הקרבן של פר לחטאת בשגגה של הכהן המשיח, שהוא אחד מן הפרים הנשרפים: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד:י). אבל מה, אם כן, אנו לומדים משור זבח השלמים? כל מה שמפורט לגבי זבח שלמים נאמר גם לגבי פר זה.

אלא, הפסוק מצמיד את הפר על חטא בשגגה של הכהן המשיח עם פר זבח השלמים: כשם שפר זבח השלמים אינו נעשה פיגולאלא אם כן מעשיו וכוונותיו של הכהן מתייחסים לעבודה הנעשית על המזבח החיצון, שכן שם הוא קרב, כך גם, הפר על חטא בשגגה של הכהן המשיח אינו נעשה פיגולאלא אם כן כוונותיו ומעשיו של הכהן מתייחסים לעבודה הנעשית על המזבח החיצון.

רב נחמן אומר שרבה בר אבוה אומר שרב אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, שאומר את פסיקתו בשם רבי יוסי.