מנחת הכוהנים, שממנה אין קומצים מלוא חופן סולת והיא נשרפת כולה (ראו ויקרא ו:טז); מנחתו של הכוהן המשיח, שמוקרבת על ידי הכוהן הגדול בכל יום, חציה בבוקר וחציה בערב; הדם, המתיר את כל הקרבנות; והנסכים המובאים בפני עצמם כקרבן נפרד ואינם נלווים לקרבן בהמה; זו היא דבריו של רבי מאיר. וחכמים אומרים: אותה הלכה חלה אפילו לגבי נסכים המובאים עם קרבן בהמה.

באשר ללוג השמן המתלווה לאשם של מצורע שנרפא, רבי שמעון אומר: אין חייבים על אכילתו משום איסור פיגול, מפני שאינו מותר על ידי דבר אחר. ורבי מאיר אומר: חייבים על אכילתו משום איסור פיגול, שכן דם האשם של המצורע מתיר את השימוש בו, שכן רק לאחר הקרבת הדם מזים את השמן ונותנים אותו לכהנים. והכלל הוא: באשר לכל דבר שיש לו מתירים, בין לאכילת אדם ובין להקטרה על המזבח, חייבים על אכילתו משום איסור פיגול.

המשנה מפרטת: עולת בהמה, דמה מתיר את בשרה להיקרב על המזבח ואת עורה לשימוש הכהנים. עולת העוף, דמה מתיר את בשרה ואת עורה להיקרב על המזבח. חטאת העוף, דמה מתיר את בשרה לאכילה על ידי הכהנים. פרים הנשרפים, כגון פר העלם דבר של ציבור, ושעירים הנשרפים, כגון השעירים המוקרבים על חטא עבודה זרה של ציבור בשגגה, דמם מתיר את אימוריהם להיקרב על המזבח.

רבי שמעון אומר: אותם פרים ושעירים אינם כפופים לפיגול, מפני שדמם מובא בהיכל, ובמקרה של כל קרבן שדמו אינו ניתן על המזבח החיצון כמו דמו של קרבן שלמים, שלגביו נאמרה בתורה ההלכה של פיגול, אין חייבים על אכילתו משום עבירה על איסור פיגול.

גמרא:עולא אומר: לגבי קומץ של מנחה שהוא פיגול והועלה על המזבח, מעמד הפיגול שלו פוקע ממנו. נימוקו הוא כך: אם קומץ זה מביא דברים אחרים לידי מעמד של פיגול, לגבי עצמו האם לא כל שכן? הגמרא שואלת: מה עולא אומר? שיקול זה אינו מסביר מדוע מעמד הפיגול צריך לפקוע מן הקומץ. הגמרא משיבה שזה מה שהוא אומר: אם הקומץ אינו מתקבל, כלומר, אם הקרבתו פסולה, כיצד יכול הוא להביא דברים אחרים לידי מעמד של פיגול? מנחה נחשבת פיגול רק אם קומצה קרב כראוי.

הגמרא שואלת: מה אולא מלמד אותנו? אם הוא מלמד אותנו שאין אדם חייב על אכילת הקומץ משום איסור פיגול, הרי אנו לומדים זאת במשנה: אלו הם הדברים שאין חייבים עליהם משום פיגול: הקומץ, הקטורת, הלבונה, מנחת כהנים, מנחת הכהן המשיח, המנחה הבאה עם הנסכים המלווים את הקרבנות, והדם. אם כן, אין חייבים על אכילת הקומץ אפילו אם לא הוקטר על המזבח.

אלא, עולא מלמד שאם פריטים במעמד פיגול עלו על המזבח, לא ירדו. אך גם זאת, אנו לומדים במשנה (פד ע"א): לגבי בשר קודשים שנותר ללילה, או שיצא מחוץ לעזרת המקדש, או שהוא טמא, או קרבן שנשחט מתוך כוונה לאכול את הבשר לאחר הזמן הקבוע לו או מחוץ למקום הקבוע לו, ובכך קיבל מעמד של פיגול, אם אחד מאלה עלה על המזבח לא ירד.

אלא, אולא מלמד שאם פריטים במעמד של פיגול ירדו מן המזבח לאחר שהועלו עליו, הם עולים שוב. אבל אנו גם לומדים באותה משנה עצמה (פד ע"ב) שדבר זה אינו כך: כשם שאם עלו על המזבח, לא ירדו, כך גם, אם ירדו מן המזבח לא יעלו. הגמרא משיבה: לא, פסיקתו של אולא נצרכת במקרה שהאש כבר אחזה בו, כלומר, הקומץ התחיל להישרף לפני שירד מן המזבח. אולא מלמד שבמקרה כזה על הכוהנים להחזיר את הקומץ למזבח, שכן מעמד הפיגול שלו כבר סר ממנו.

הגמרא מעלה קושי: אך הלכה זוגם כן, עולא כבר אמר אותה בהזדמנות אחרת. כפי שעולא אומר: המשנה לימדה שדברים שירדו מן המזבח לא ישובו ויעלו רק כאשר האש לא אחזה בהם, אבל כאשר האש כבר אחזה בהם, יעלו. הגמרא מסבירה: אף על פי כן, יש חידוש בפסיקתו של עולא: שמא תאמר שדבר זה חל רק