הגמרא מעלה קושי: כיצד יכול רב אשי להסביר את הברייתא כמתייחסת למקרה שבו לכהן הגדול הייתה כוונה פסולה במהלך הסט הראשון, השני והשלישי של ההזאות? והרי אין הברייתאמלמדת: אם הייתה לכהן כוונה שיכולה להפוך את הקרבן לפיגול, בין אם במהלך הסט הראשון של ההגשות, בין אם במהלך הסט השני, או בין אם במהלך הסט השלישי? מכאן עולה שלא הייתה לו כוונה פסולה בכל ההזאות אלא רק בחלק מהן. הגמרא מעירה: אכן, הדבר קשה, שכן לשון הברייתא אינה מתאימה לפירוש זה.

§ הגמרא חוזרת לדון בברייתא העוסקת בדם שהובא פנימה אל תוך המקדש. המאסטר אמר שאם לכהן הגדול הייתה כוונה פסולה באחת ממערכות ההזאות, למשל בתוך קודש הקודשים, רבי מאיר אומר: הקרבן הוא פיגול וחייבים עליו כרת באכילתו, למרות שאת שאר העבודה עשה בשתיקה. הגמרא שואלת: והרי אין אדם חייב בכרת אלא אם כן כל המתירים של הקרבן הוקרבו, כלומר, אם כל העבודה הושלמה, כולל מתן הדם. כפי שהמאסטר אמר: כשם שקבלת קרבן כשר כך היא אי־קבלת קרבן פסול: כשם שאין קבלת קרבן כשר אלא אם כן כל מתיריו הוקרבו, כך גם אין אי־קבלת קרבן פסול, כלומר, אינו נעשה פיגול, אלא אם כן כל מתיריו הוקרבו. כלומר, בהיעדר אחד ממתיריו אין הוא נעשה פיגול.

אולם כאן, במקרה של הפר או השעיר של יום הכיפורים, מאחר שהוא התכוון לשרוף את הקרבן לאחר זמנו הקבוע בשעה שהיה מזה את הדם בפנים קודש הקודשים, ההזאה אינה כשרה, ולכן הכהן הגדול נחשב כמי שלא הזה את הדם, שכן כל אחת מן ההזאות של דם חטאת פנימית מעכבת. אם כן, כאשר הוא מזה את הדם שוב לאחר מכן בהיכל, על הפרוכת ועל המזבח הפנימי, הרי זה כאילו הוא רק מזה מים, ולא את דם הקרבן. כתוצאה מכך, המתירים של הקרבן לא הוקרבו, ולכן אין הקרבן צריך להיעשות פיגול.

רבא אומר: אתה מוצא זאת במקרה של ארבעה פרים ושל ארבעה שעירים. לאחר הזיית הדם בתוך קודש הקודשים מתוך כוונה לשרוף את הקרבן מעבר לזמנו הקבוע, הדם נשפך. מאחר שהכהן לא השתמש שוב באותו דם, העבודה בתוך קודש הקודשים הושלמה, ואותו גורם מתיר נעשה כראוי. לאחר מכן היה עליו לשחוט פר ושעיר אחרים עבור ההזיות האחרות בתוך ההיכל, שאותן שוב עשה בכוונה פסולה ושוב הדם נשפך. אותו רצף עצמו חזר על עצמו בהזיות שעל המזבח הפנימי ועל גג המזבח. בדרך זו כל גורם מתיר נעשה כראוי.

רבא אמר: אתה יכול אף לומר שמדובר במקרה שיש בו רק פר אחד ושעיר אחד, שכן ההזאה מחילה לעניין מעמד הקרבן של פיגול. במילים אחרות, אף על פי שהכהן הגדול הזה את הדם בתוך קודש הקודשים בכוונה פסולה, ובכך פסל את הקרבן, מכל מקום, מאחר שהשלים את העבודה, הוא נחשב כמי שהקריב את כל הגורמים המתירים לעניין פיגול.

§ הברייתא שהוזכרה ציינה שיש ארבעים ושלוש הזאות מדם הפר והשעיר של יום הכיפורים. הגמרא שואלת: והלא שנינו אחרת בברייתא אחרת, שיש ארבעים ושבע הזאות מאותו דם? הגמרא משיבה: זו האמירה, שיש ארבעים ושלוש הזאות, היא בהתאם לדעת מי שאומר שהכהן הגדול מערבב את דם הפר והשעיר לפני שהוא נותן אותו על הקרנות של המזבח הפנימי, ולא נותן את דמו של כל אחד בנפרד. וזו האמירה, שיש ארבעים ושבע הזאות, היא בהתאם לדעת מי שאומר שהכהן הגדול אינו מערבב את שני סוגי הדם לפני שהוא נותן אותם על הקרנות, אלא מזה ארבע פעמים מדם הפר ועוד ארבע פעמים מדם השעיר, ורק לאחר מכן מערבב את דם שני בעלי החיים כדי לתת על גג המזבח.

הגמרא מעלה קושי נוסף: והאם לא שנינו בברייתא נוספת שיש ארבעים ושמונה מתנות? הגמרא משיבה: זו האמירה, שיש ארבעים ושמונה מתנות, היא בהתאם לדעתו של מי שאומר ששפיכת השיריים של הדם על יסוד המזבח החיצון מעכבת, ולכן מעשה זה נוסף למניין הכולל. ואילו זו האמירה, שיש רק ארבעים ושבע מתנות, היא בהתאם לדעתו של מי שאומר ששפיכת השיריים של הדם אינה מעכבת.

הגמרא מעלה קושיה על הבנתו של רבי שמעון בן לקיש את דעתו של רבי מאיר, שאין אפשרות להפוך קרבן לפיגול בכוונה פסולה במהלך ביצוע חצי מגורם המתיר, מתוך ברייתא הדנה בפיגול של מנחה, הקובעת: באיזה מקרה נאמר דבר זה, כלומר, שאם הכהן החזיק בכוונה פסולה במהלך ביצוע אחת מעבודותיה, הקרבן הוא פיגול, למרות שאת שאר העבודות ביצע בשתיקה? כאשר הייתה לו הכוונה הפסולה בקמיצה, או בנתינה של הקומץ לתוך כלי שרת, או בהולכה עם הקומץ אל המזבח.

אך אם הוא בא כדי לבצע את ההקטרה של הקומץ והלבונה, והוא הקריב את הקומץ על המזבח עם כוונה פסולה ואת הלבונה הקריב בשתיקה, או שהקריב את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה הקריב עם כוונה פסולה, רבי מאיר אומר: המנחה היא פיגול וחייבים בכרת על אכילתה. וחכמים אומרים: אין חיוב כרת אלא אם כן הייתה לכהן כוונה פסולה שיכולה להפוך את הקרבן לפיגול במהלך ביצוע כל המתיר.

בכל מקרה, ברייתא זו מלמדת: או שהוא הקטיר את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה הקטיר במחשבה פסולה, ואף על פי כן רבי מאיר חולק על פסיקת החכמים ואומר שהקרבן הוא פיגול. מכאן עולה שלדעת רבי מאיר הגורם המכריע אינו שהכהן ממשיך את כוונתו הראשונה, אלא שניתן לעשות קרבן פיגול במהלך עשיית חצי מתיר. הגמרא משיבה: אמור והסבר את הברייתא כך: או שהוא הקטיר את הקומץ בשתיקה לאחר שכבר הקטיר את הלבונה במחשבה פסולה. במקרה זה הקרבן הוא פיגול מפני שהוא עשה את הפעולה השנייה בהתאם לכוונתו הראשונה.

הגמרא דוחה פירוש זה: טענת נגד אחת היא שאם זה מה שהברייתא אומרת, הרי זה בדיוק אותו מקרה כמו הרישא. ועוד, האין שנינו במפורש בברייתא אחרת: ולאחר מכן הוא הקריב את הלבונה בכוונה פסולה. הגמרא אומרת: אכן, זה קשה לשיטתו של רבי שמעון בן לקיש, הסבור שלפי רבי מאיר אי אפשר לעשות קרבן פיגול בשעת עשיית חצי מתיר.

משנה:ואלו הם הדברים שאין חייבים עליהם כרת משום איסור פיגול. אין חייבים כרת אלא אם כן אכל אדם דבר שהותר לאכילה או למזבח על ידי דבר אחר. אבל לגבי הדברים המנויים כאן, או שאין דבר אחר המתירם לאכילה או למזבח, או שהם עצמם מתירים דברים אחרים. ואלו הם: הקומץ של הסולת, המתיר את אכילת המנחה; הקטורת, שנקטרת כולה, בלא שדבר אחר יתירה למזבח; והלבונה, שנקטרת יחד עם קומץ המנחה;