הגמרא מנתחת את הברייתא בפירוט. המאסטר אמר בברייתא: יש לי דרשה רק לגבי שבע ההזאות על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לבין קודש הקודשים, שהן מעכבות, שכן שבע אלה מעכבות בכל המקרים. הגמרא שואלת: היכן שבע אלו מעכבות? רב פפא אומר: במקרה של פרה אדומה (ראו במדבר יט:2–4), ובתהליך הטהרה של מי שנפגע בנגעים (ראו ויקרא יד:16).

הברייתא ממשיכה: מנין שנגזר שהדבר חל גם על ארבע המתנות על המזבח הפנימי? הפסוק אומר: "וכך יעשה" (ויקרא ד:20). הגמרא שואלת: מה שונה בשבע המתנות, שהן מעכבות? אם תאמר שהטעם הוא ששבע המתנות נכתבו ונשנו, באמצעות הלשונות "ועשה... כאשר עשה", המלמדות שהן מעכבות, אפשר לומר שגם ארבע המתנות אף הן נכתבו ונשנו. אם כן, מדוע שההלכה שלהן תהיה שונה?

רבי ירמיה אומר: דבר זה נצרך רק לפי שיטתו של רבי שמעון, הסבור שרק שתי מתנות כתובות בפרק זה, ואילו השתיים האחרות נלמדות בדרך סמיכות. לפיכך נדרשת דרשה מיוחדת עבורן. כפי שנלמד בברייתא בנוגע למתנות שעל המזבח הפנימי: למעלה, במקרה של פר הכהן המשיח על חטא בשגגה, הכתוב אומר קרן בלשון רבים של קרנות (ראו ויקרא ד:ז), כלומר נאמר "קרנות [karnot]" בלשון רבים, במקום שהיה יכול לכתוב קרן בלשון יחיד. הרי אלו שתיים קרנות. ולמטה, בנוגע לפר העלם דבר של ציבור, הוא שוב אומר קרן בלשון רבים של קרנות (ראו ויקרא ד:יח). יחד הרי אלו ארבע קרנות. זהו דבריו של רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: דרשה זו אינה נחוצה, שכן נאמר באותם פסוקים עצמם: "ונתן מן הדם על קרנות המזבח לפני ה', אשר הוא באוהל מועד" (ויקרא ד:יח). הביטוי המיותר "באוהל מועד" מלמד שיש לתת את הדם על כל קרנות המזבח האמורות לגבי אוהל מועד, כלומר, על כל ארבע הקרנות. הגמרא שואלת: ורבי יהודה, מה הוא עושה עם הביטוי "כן יעשה," שרבי שמעון מפרש כמתייחס לארבע המתנות?

הגמרא משיבה שרבי יהודה נצרך לפסוק זה למה שנלמד בברייתא: מאחר שלא למדנו לגבי פר יום הכיפורים שסמיכה נדרשת, כלומר, שהכהן הגדול חייב לסמוך את ידיו על בהמה זו לפני שחיטתה, וכן לא נאמר שאת שיירי דמו יש לשפוך על יסוד המזבח. מניין שנלמד שיש לבצע פעולות אלו? הפסוק אומר: "כן יעשה".

הגמרא שואלת: והאם לא למדנו בנוגע לפר של יום הכיפורים שדרישות אלו חלות? אבל אמרת קודם לכן בברייתא: "עם הפר" (ויקרא ד:כ); זה רומז לפר של יום הכיפורים, ומכאן שכל העבודות הנעשות בקשר לפר על חטא ציבור בשגגה חלות גם על פר יום הכיפורים.

הגמרא משיבה: הלימוד מן הביטוי "כן יעשה" היה נחוץ, שכן היה אפשר להעלות על דעתך לומר שעניין זה, ההשוואה בין הפר על חטא ציבור בשגגה לבין פר יום הכיפורים, חל רק על עבודה שהיא הכרחית לכפרה, כגון הזיית הדם. אבל לגבי עבודה שאינה הכרחית לכפרה, כגון סמיכת ידיים על ראש הבהמה או שפיכת שיירי הדם, אפשר היה לומר שאין צורך לבצע פעולות אלו. לכן הכתוב מלמדנו: "כן יעשה", כלומר, גם עבודות אלו חייבות להיעשות בפר יום הכיפורים.

הגמרא שואלת: ורבי שמעון, מה הוא עושה עם הביטוי הזה: "באוהל מועד," שממנו רבי יהודה לומד שיש לתת את הדם על כל ארבע קרנות המזבח? הגמרא משיבה: רבי שמעון נצרך לביטוי "באוהל מועד" כדי ללמד שאם גג ההיכל נפרץ על ידי חור, הכהן לא יזה את הדם, שכן שוב לא ייקרא אוהל מועד. הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי יהודה, מניין הוא לומד הלכה זו? הגמרא מסבירה שרבי יהודה לומד זאת מן הלשון המיותרת "אשר הוא באוהל מועד" (ויקרא ד:ז, יח). הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי שמעון? הוא אינו דורש את הלשון "אשר הוא" שכן הוא סבור שביטוי זה אינו חשוב דיו כדי לשמש מקור להלכה.

אביי אמר: גם לדעתו של רבי יהודה, היה צורך ללמוד מן הביטוי "כן יעשה" שארבע המתנות מעכבות. שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר שכשם שלעניין סמיכה ושיירי הדם, שאף על פי שהם כתובים ונשנים אינם מעכבים, כך גם ארבע המתנות של הדם לא יעכבו. לכן, הביטוי "כן יעשה" מלמד אותנו שאין הדבר כן, וארבע ההזאות אכן מעכבות.

§ הברייתא מלמדת: "עם הפר" (ויקרא ד:כ), זה רומז לפר של יום הכיפורים. לאיזו הלכה מתייחס משפט זה? אם הוא בא ללמד שכל העניינים שנאמרו לגבי פר יום הכיפורים הם מעכבים, הרי זה מובן מאליו, שכן המילה "חוקה" כתובה לגביו: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז:כט), ויש עיקרון שהלכות המתוארות כחוקות הן מעכבות.

רב נחמן בר יצחק אמר: קביעה זו נחוצה רק לפי דעתו של רבי יהודה, האומר: כאשר המונח "חוקה" נכתב לגבי עבודת יום הכיפורים, ומציין שאין לשנות שום פרט, הוא נכתב רק ביחס לפעולות הנעשות בבגדי לבן בפנים קודש הקודשים, כגון הקטרת הקטורת והזאת הדם, שהן העבודות העיקריות של היום, והוא מלמד שאם הכהן הגדול ביצע אחת מן הפעולות לפני אחרת, כלומר, שלא בסדר הראוי, לא עשה כלום.

אך בנוגע לאותן פעולות שנעשו בבגדי לבן בחוץ, בהיכל, אם הוא עשה פעולה אחת לפני אחרת, מה שעשה עשוי ואין הוא נדרש לחזור על הטקס. לפיכך, אפשר לומר כי מן העובדה שסדרן אינו מעכב, ניתן להסיק שההזאות, כלומר, הנתינות, עצמן גם אינן מעכבות. לכן, הלשון "עם הפר" מלמדת אותנו שהנתינות אכן מעכבות.

רב פפא מקשה על כך: וכיצד יכול אתה לומר זאת, שרבי יהודה לומד מכאן שהמתנות מעכבות? והלא שנינו בברייתא: הפסוק העוסק בעבודת יום הכיפורים אומר: "וכילה מכפר את הקודש" (ויקרא טז, כ). מכאן שאם עשה את הכפרה, כלומר את ההזאות, בתוך הקודש, סיים את סדר העבודה, אף על פי שלא שפך את שיירי הדם על יסוד המזבח; ואם לא עשה את הכפרה, לא סיים; זו דבריו של רבי עקיבא.

רבי יהודה אמר לו: מאיזו סיבה אין אנו אומרים: אם סיים את כל העבודה, הכוללת את הזיית הדם בהיכל ואת שפיכת שיירי הדם על יסוד המזבח, הרי הוא הביא לידי כפרה; ואם לא סיים, לא הביא לידי כפרה? מכאן עולה שרבי יהודה לומד מפסוק זה את ההלכה שההזאות שבהיכל מעכבות.

רב פפא אומר: אזכור זה של הפר של יום הכיפורים בביטוי "עם הפר", נצרך רק כדי להחיל על פר יום הכיפורים שלוש הלכות הנלמדות ממה שנאמר לגבי פר חטאת של הכהן המשיח: "וטבל הכהן את אצבעו [et etzba’o] בדם" (ויקרא ד:ו). הלכות אלו ניתנות לסיכום בצורה המקוצרת: Et, דם, ועם טבילה. הגמרא מפרטת: לגבי המילה et, רב אחא בר יעקב אומר: מילה זו נצרכת רק כדי להכשיר