זה פסוק מלמד שבכור בעל מום ניתן לכהן כמתנה, ושמותר לו לאכול את בשרו. זהו חידוש, שכן לא מצאנו בכל התורה הלכה אחרת הלכה דומה לו, שבה קורבן בעל מום ניתן לכהנים לאכילה.

הגמרא שואלת: ולפי רבי ישמעאל, המפרש פסוק זה באופן שונה, מניין הוא לומד הלכה זו שפטר חמור בעל מום ניתן לכהן? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן הלשון: "כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין, לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח:יח), שהיא הסיפא של אותו פסוק. חזרת הלשון "יהיה לך" באה ללמד שאף בשר בכור בעל מום ייאכל לכהנים.

§ הגמרא מעלה שאלה נוספת: מובן, לפי דעתו של רבי יוסי הגלילי, המפרש את הפסוק כמתייחס גם ל קרבן מעשר בהמה וקרבן פסח, כך הוא כפי שנכתב באותו פסוק: "לא יגאל; קודש הם" (במדבר יח:יז). המילה "הם" מלמדת שרק הם קרבים על המזבח, אבל תמורותיהם אינן קרבות. בדרך כלל, אם אדם ממיר בהמה שאינה קדושה בבהמה שיועדה לקרבן, הן המקורית והן התמורה נחשבות מקודשות, ולכן מקריבים אותן. אבל אם אדם ממיר בהמה שאינה קדושה בבכור, בקרבן מעשר בהמה או בקרבן פסח, התמורה אינה קרבה.

זהו כפי שלמדנו במשנה (תמורה כא ע"א): לגבי תמורת בכור ושל קרבן מעשר בהמה, גם הם, התמורות עצמן, וולדותיהם, וולדי ולדותיהם, לעולם, כלומר, לכל הדורות הבאים, הרי הם כבכור וקרבן מעשר בהמה, בהתאמה, ולכן הם נאכלים כשהם בעלי מום על ידי הבעלים; אך שלא כמו הבכור ומעשר הבהמה עצמם, הם אינם קרבים על המזבח.

וכן בנוגע לתמורת קרבן פסח, למדנו במשנה (פסחים צו ע"ב) כי רבי יהושע אומר: אני שמעתי שתי הלכות מרבותיי: הלכה אחת הייתה שתמורת קרבן פסח קרבה כשלמים לאחר הפסח, והלכה אחרת הייתה שתמורת קרבן פסח אינה קרבה כשלמים לאחר הפסח; ואיני יכול לפרש הלכות אלו הנראות כסותרות, שכן איני זוכר את הנסיבות שעליהן חלה כל הלכה. וכפי שיוסבר, אם ההמרה נעשתה לאחר הקרבת קרבן הפסח, הבהמה קרבה, שכן היא נחשבת לתמורת שלמים, ואילו אם ההמרה נעשתה לפני הקרבת קרבן הפסח, אינה קרבה, שכן היא תמורת קרבן פסח. מכאן עולה שתמורת קרבן פסח אינה קרבה, כשם שתמורת בכור אינה קרבה.

אך לפי דעתו של רבי ישמעאל, המפרש את כל הפסוק כעוסק בבכור, מניין הוא לומד את ההלכהשתמורת מעשר בהמה ושל קרבן פסח אינן קרבות? הגמרא משיבה: לגבי מעשר בהמה, הוא לומד זאת באמצעות גזירה שווה בין הלשונות העברה והעברה שנאמרה לגבי בכור. לגבי בכור נאמר: "והעברת [veha’avarta] לה׳ כל פטר רחם" (שמות יג:יב), ולגבי מעשר בהמה נאמר: "כל אשר יעבור [ya’avor] תחת השבט" (ויקרא כז:לב). מגזירה שווה זו ניתן ללמוד שכשם שתמורת בכור אינה קרבה, כך גם תמורת מעשר בהמה אינה קרבה.

באשר לקורבן הפסח, הלכה זו אינה נלמדת באמצעות גזירה שווה, אלא הלכה זו כתובה במפורש לגביו. הפסוק המתייחס לשלמים אומר: “ואם כבש הוא מקריב את קרבנו” (ויקרא ג:ז). התורה הייתה יכולה לומר בפשטות: כבש, ולהמשיך משם ללמד את ההלכות של קורבן שלמים מן הכבש. אם כן, מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: “ואם הוא מקריב כבש”? דבר זה בא לרבות את תמורת קורבן הפסח שהומרה לאחר הקרבת קורבן הפסח, ללמד שהיא קרבה כשלמים, שכן לקורבן הפסח יש מעמד של שלמים לאחר זמן זה. אפשר היה לחשוב שאף לפני הקרבת קורבן הפסח כך הדין, כלומר, שתמורת קורבן הפסח קרבה כשלמים. לכן, הפסוק אומר לגבי קורבן הפסח: “זבח פסח הוא לה'” (שמות יב:כז), ומכאן שהוא, קורבן הפסח עצמו, קרב, אך תמורתו אינה קרבה.

הגמרא שואלת: ומה באשר לכל אותם תנאים הדורשים דרשה אחרת מן הפסוק הזה: "ודם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז), הלכה זו שנשנתה במשנה, שלגבי כל הקרבנות שדמם צריך להינתן על המזבח החיצון, במקרה שבו הכהן נתן את הדם על המזבח במתנה אחת, יצא ידי כפרה, מניין הם לומדים זאת? הגמרא משיבה: אותם תנאיםסוברים כשיטת בית הלל, האומרים: אפילו לגבי חטאת, במקרה שבו הכהן נתן את הדם במתנה אחת, יצא ידי כפרה בדיעבד. והם לומדים את ההלכה החלה על כל שאר הקרבנות מן מה שנוהג בחטאת.

§ המשנה מלמדת שבית שמאי סבורים שבמקרה של קרבן חטאת, הדורש ארבע מתנות, יש צורך בלפחות שתי מתנות כדי לאפשר כפרה, ואילו בית הלל סבורים שאפילו במקרה של קרבן חטאת די במתנה אחת. אמר רב הונא: מה הטעם לשיטתם של בית שמאי?

הוא מסביר: הפסוק קובע: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ד:כה). לאחר מכן, הפסוק קובע: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ד:ל), ופסוק נוסף קובע: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ד:לד). מאחר שהכמות המינימלית המצדיקה את השימוש בלשון רבים, כלומר במילה "קרנות", היא שתיים, אפשר להסיק כי יש כאן שש התייחסויות לקרנות המזבח. ארבע מהן נזכרו למצווה, כלומר שעל הכהן לכתחילה לתת את הדם על כל ארבע קרנות המזבח, ושתי ההתייחסויות האחרות נזכרו לעכב את הקרבן אם לא נתן את הדם על לפחות שתי קרנות.

הגמרא שואלת: ומה הטעם לשיטתם של בית הלל? הגמרא משיבה: יש להבין את העניין לפי הכתיב, כלומר, האופן שבו המילים נכתבות בפועל. המילה "קרנות" כתובה בכתיב מלא, כלומר, עם וי"ו, באחד הפסוקים, ומשמעות הדבר היא שיש לקרוא אותה בלשון רבים. בשני הפסוקים האחרים, "קרנת" ו-"קרנת" כתובות בכתיב חסר, כלומר, בלי וי"ו, באופן שאפשר לנקדן בלשון יחיד, כלומר, כ-karnat. לפיכך, יש כאן ארבע התייחסויות לקרנות. שלוש מן ההתייחסויות הללו נכתבו כדי לציין שמתן הדם נעשה רק כמצווה, כלומר, הוא נעשה לכתחילה, וההתייחסות האחת הנותרת נכתבה כדי לציין שהיעדרה פוסל את הקרבן, כלומר, הקרבן אינו כשר אם הדם לא ניתן כנגד לפחות קרן אחת של המזבח.

הגמרא שואלת: אבל לפי הסבר זה של בית הלל, מדוע שלא נאמר שכולם נכתבו למצווה ואיש מהם אינו בא לפסול, כלומר, שהדם צריך להינתן על כל ארבע הקרנות לכתחילה, אך הקרבן מכפר בדיעבד אפילו אם הדם לא ניתן כלל? הגמרא דוחה אפשרות זו: לא מצאנו בשום מקום בתורה דוגמה לקרבן שבו ניתן להשיג כפרה בלי נתינת הדם.

ואם תרצה, אמור במקום זאת כי זהו טעמו של בית הלל: הקרי של התורה, כלומר, האופן שבו מבטאים את מילות התורה על פי המסורת בדבר התנועות שהמילים כוללות, קובע לעניין האופן שבו יש לדרוש את הפסוקים. וכן, גם הכתיב של התורה, כלומר, האופן שבו המילים כתובות בפועל, קובע גם הוא לעניין האופן שבו יש לדרוש את הפסוקים. הגמרא מבארת: הקרי קובע להוסיף אחת עוד קרן והכתיב קובע לגרוע אחת קרן. לפיכך, הפסוק מתפרש כמתייחס לחמש קרנות, שארבע מהן נדרשות למצווה לכתחילה, ואחת מהן מעכבת בדיעבד.

הגמרא שואלת: אבל אם כן, שזהו האופן הראוי לדרוש את הפסוקים, עיין במקרה של התפילין של ראש, שעליהן נאמר: "והיו לטוטפת [totafot] בין עיניך" (שמות יג:טז), ו: "והיו לטוטפת [totafot] בין עיניך" (דברים ו:ח), ולאחר מכן: "והיו לטוטפת [totafot] בין עיניך" (דברים יא:יח). המילה totafot נכתבת פעם אחת בכתיב מלא, כלומר עם vav, המורה על לשון רבים, ופעמיים בכתיב חסר, כלומר בלי vav, המורה על לשון יחיד. בהתאם לכך, יש כאן ארבע טוטפות כאן, ומכאן חכמים דורשים שהתפילין של ראש מורכבות מארבעה בתים, היוצרים יחד קובייה. מדוע שלא נאמר כי המקרא כפי שהוא נקרא, בלשון רבים, קובע, כלומר שהוא מחייב שישה בתים, וכמו כן, המקרא כפי שהוא נכתב, בלשון יחיד, קובע, כלומר שהוא מחייב ארבעה בתים, ולכן יש לחייב להכין חמישה בתים לתפילין של ראש?

הגמרא משיבה שבית הלל סוברים בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, האומר שהדרישה שיהיו ארבעה בתים בתפילין של ראש אינה נלמדת ממספר הפעמים שהמילה totafot נזכרת, אלא מדרשה של המילה totafot עצמה: Tot בלשון קטפי פירושו שתיים, וpat בלשון אפריקי פירושו שתיים, ובסך הכול ארבע.

הגמרא מעלה קושיה נוספת על שיטת דרשה זו: אם כן, עיין במקרה של סוכה, שעליה נאמר: "בסוכות [בסכת] תשבו שבעת ימים; כל האזרח בישראל ישבו בסוכות [בסכת]. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בסוכות [בסכת] בהוציאי אותם מארץ מצרים: אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כג:מב–מג). שתי הופעות של המילה בסכת כתובות בכתיב חסר, כלומר בלי ו, המורה על לשון יחיד, והופעה אחת כתובה בכתיב מלא, כלומר עם ו, המורה על לשון רבים. חכמים למדו מכאן שסוכה צריכה ארבע דפנות. מדוע לא נאמר שהקרי, הנקרא בלשון רבים, קובע, ומחייב שש דפנות, וגם שהכתיב, הנקרא בלשון יחיד, קובע, ומחייב ארבע דפנות, ולכן יש לחייב לבנות סוכה בת חמש דפנות?