בִּפְנִים – בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ – בִּפְנִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים; וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים; לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח; לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ נָא; וּלְעָרֵב דָּמוֹ בְּדַם הַפְּסוּלִים – כָּשֵׁר.
בתוך המקדש מחוץ למקדש, או הדם שיש להניח מחוץ למקדש בתוך המקדש; וכן, אם שחט את הבהמה מתוך כוונה שטמאים מבחינה טקסית יאכלו ממנה, או שטמאים מבחינה טקסית יקריבו אותה, או שערלים יאכלו ממנה, או שערלים יקריבו אותה; וכן, לגבי קרבן הפסח, אם הייתה לו כוונה בשעת השחיטה לשבור את עצמות קרבן הפסח, או לאכול מבשר קרבן הפסח כשהוא צלוי חלקית, או לערב את הדם של קרבן עם הדם של קרבנות פסולים, בכל המקרים הללו, אף שהתכוון לעשות אחד מן המעשים האסורים הללו, שחלקם היו פוסלים את הקרבן, הקרבן כשר.
שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן.
הסיבה היא שכוונה אינה פוסלת את הקרבן אלא במקרים של כוונה לאכול או לשרוף את הקרבן מעבר לזמן המיועד לו ומחוץ לתחום המיועד לו, ובנוסף, קרבן הפסח וקרבן החטאת נפסלים בכוונה להקריבם שלא לשמם.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי בְּנוֹתָר; כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהִנִּיחַ, תְּנֵהוּ לְעִנְיַן מַחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ.
גמרא: הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה, שפוסל את הקרבן אם הייתה כוונה להותירו עד למחרת או להוציאו מחוץ למקומו המיועד? אמר רבי אלעזר: ישנם שני פסוקים שנכתבו לגבי נותר. פסוק אחד אומר: “לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו” (שמות יב:י), ופסוק אחד אומר: “ולא יניח ממנו עד בוקר” (ויקרא ז:טו). אם הפסוק הנוסף אינו נצרך לעניין האיסור להותיר אותו ללילה, שכבר נזכר בפסוק הראשון, החל אותו על עניין כוונת ההותרה ללילה, וממילא אף היא תהיה אסורה.
וְרַבִּי יְהוּדָה – הַאי קְרָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – לָמַדְנוּ לְתוֹדָה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לְיוֹם וָלַיְלָה.
הגמרא שואלת: אבל לפי שיטתו של רבי יהודה, האם פסוק זה בא ללמד דבר זה? פסוק זה נצרך לו כדי ללמוד את מה שנלמד בברייתא: הפסוק אומר: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בוקר" (ויקרא ז:טו). מן המילים: "ובשר זבח תודת שלמיו," למדנו לגבי קרבן תודה שהוא נאכל ליום ולילה.
חֲלִיפִין, וְולָדוֹת, תְּמוּרוֹת – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְשַׂר״. חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״.
באשר לבהמות שהוחלפו עבור קרבנות תודה, ולולדות של קרבנות תודה, ולתמורות של קרבנות תודה, מניין נלמד שאף הן נאכלות ליום ולילה בלבד? הפסוק קובע: "והבשר [uvesar]", והווי"ו הנוספת כוללת אותן. באשר לחטאת ולאשם, מניין נלמד שהם נאכלים ליום ולילה בלבד? הפסוק קובע: "זבח", לרבות סוגי קרבנות אחרים.
וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר וְשַׁלְמֵי פֶסַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלָמָיו״. לַחְמֵי תוֹדָה, וְחַלּוֹת וּרְקִיקִים שֶׁבְּנָזִיר – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״ – כּוּלָּן קוֹרֵא אֲנִי בָּהֶן ״לֹא יַנִּיחַ״.
הברייתא ממשיכה: ומניין נלמד לרבות את שלמי נזיר, כלומר, האיל שנזיר מביא בסוף תקופת נזירותו, ואת שלמי פסח? הכתוב לפיכך אומר: "שלמיו," בלשון רבים. לגבי לחמי התודה, והלחמים והרקיקים שהם חלק מהקרבן שמביא נזיר, מניין נלמד שהם נאכלים ליום ולילה בלבד? הכתוב אומר: "קרבנו." ולגבי כולם אני אקרא את הביטוי "לא יניח ממנו עד הבוקר" כחל עליהם. ברור אפוא שפסוק זה נחוץ ללמד הלכות רבות הנוגעות לזמן הקצוב לאכילת קרבנות.
אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ״, מַאי ״לֹא יַנִּיחַ״? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהִינּוּחַ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ.
הגמרא משיבה: אם כן, שיאמר הכתוב: ולא תותירו ממנו עד בוקר, כפי שנאמר בפסוק האחר. מה מלמד הביטוי "לא ישאיר ממנו"? אם הוא אינו נצרך לעניין האיסור להותיר אותו ללילה, החל אותו על עניין המחשבה להותירו ללילה.
הָתִינַח לְהָנִיחַ, לְהוֹצִיא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא כעת מקשה על המקור שציטט רבי אלעזר: הדבר מובן היטב כדי להסביר את דעתו של רבי יהודה בנוגע למי שהתכוון להותיר את חלקי הקרבן ללילה. אך בנוגע לפסילת הקרבן מחמת מי שהתכוון להוציא אותם מן המקדש, מה ניתן לומר כדי להסביר את מקורו של רבי יהודה, שכן אי אפשר ללמוד זאת מפסוקים אלה?
וְעוֹד, טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבָרָא הוּא! דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִם הִנִּיחוֹ לְמָחָר – שֶׁהוּא פָּסוּל? אַף חִישֵּׁב לְהַנִּיחוֹ לְמָחָר – פָּסוּל. אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבָרָא הוּא?! וְנִיפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּכוּלְּהוּ!
ויתרה מזו, ניתן להקשות על דבריו של רבי אלעזר, שכן טעמו של רבי יהודה הוא מבוסס על סברה ואינו נלמד מן הפסוק. זאת, כפי ששנוי בברייתא: אמר רבי יהודה לחכמים: האם אין אתם מודים שאם הותירו עד למחר שהוא פסול? כך גם, אם התכוון להותירו עד למחר הרי הוא פסול. ברור שרבי יהודה מבסס את דעתו על סברה, שכן הוא משווה כוונה למעשה. הגמרא שואלת: אלא, האם טעמו של רבי יהודה מבוסס על סברה ואינו נלמד מן הפסוק? אבל אם כן, רבי יהודה צריך היה לחלוק גם לגבי כל שאר המקרים שבמשנה מאותו הטעם.
בְּהֵי נִיפְלוֹג? בְּשׁוֹבֵר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ נָא – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?!
הגמרא דוחה זאת: לגבי איזה מקרה אמור רבי יהודה לחלוק? האם יחלוק לגבי מי ששוחט את הקרבן מתוך כוונה לשבור את עצמות קרבן הפסח, או מתוך כוונה לאכול מן קרבן הפסח כשהוא צלוי למחצה? אפילו אילו אכן מימש כוונה כזו, האם הקרבן עצמו בכך ייפסל? מסתבר שלא, שכן זריקת הדם מביאה לריצוי.
עַל מְנָת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: כֹּל כְּמִינֵּיהּ?!
כמו כן, אם טקס בוצע בתנאי שטמאים מבחינה טקסית יאכלו ממנו, או שטמאים מבחינה טקסית יקריבו אותו, כלומר, ישרפו את חלקי הקרבן על המזבח, האם הקרבן עצמו ייפסל אם פעולות כאלה יתרחשו? כמו כן, אם הדבר נעשה מתוך כוונה שערלים יאכלו ממנו, או שערלים יקריבו אותו, האם הקרבן עצמו ייפסל אם זה יקרה? הגמרא מציגה נוסח אחר של שאלה זו: האם יש בידו הכוח לבצע פעולות אלה התלויות ברצונם של אחרים?
לְעָרֵב דָּמָן בְּדַם הַפְּסוּלִין – רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם. לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, לְמַטָּה לְמַעְלָה – רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שֶׁלֹּא לִמְקוֹמוֹ נָמֵי מְקוֹמוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ.
ביחס למקרה שבו הייתה לאדם כוונה לערב את דמם עם דמם של קורבנות פסולים, שבו גם רבי יהודה אינו חולק על פסיקת המשנה שהקורבן כשר, הוא הולך לפי קו ההיגיון שלו, שכן הוא אומר: דם אינו מבטל דם. לכן, אפילו אילו היה מערב בפועל את שני סוגי הדם, הדבר לא היה פוסל. וכן, במקרים שבהם הייתה לו כוונה לתת את הדם שיש לתת למעלה מן החוט האדום למטה מן החוט האדום, או את אלה שיש לתת למטה מן החוט האדום למעלה מן החוט האדום, רבי יהודה הולך לפי קו ההיגיון שלו, שכן הוא אומר: דם שלא ניתן במקומו הראוי על המזבח נחשב גם הוא כאילו ניתן במקומו הראוי, והוא מרצה את הקורבן.
וְלִיפְלוֹג בַּנִּיתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנְּתָנָן בַּחוּץ, וְהַנִּיתָּנִין בַּחוּץ שֶׁנְּתָנָן בִּפְנִים!
הגמרא מציעה: ושיחלוק לגבי מקרה של דם שצריך להינתן בפנים ההיכל ושניתן בחוץ, ודם שצריך להינתן בחוץ ההיכל ושניתן בפנים, שכן הפסוק אומר במפורש שחטאת חיצונה שדמה נזרק בפנים פסולה (ראו ויקרא ו׳:כ״ג).
קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּעֵינַן מְקוֹם שֶׁיְּהֵא מְשׁוּלָּשׁ – בְּדָם, בְּבָשָׂר וּבְאֵימוּרִין.
הגמרא מסבירה: רבי יהודה סבור שכדי לפסול קרבן מתוך כוונה לבצע עבודה מחוץ למקומו המיועד, נדרש כי למקום המיועד תהיה משולשת פונקציונליות, כלומר, לשם הזיית הדם, לשם אכילת הבשר, ולשם הקטרת האימורים על המזבח, דבר שנכון רק לגבי השטח שמחוץ לעזרת המקדש, שהיה כשר לשלוש פעולות אלו בתקופה שבה היה מותר להקריב קרבנות על במות פרטיות. לכן, כוונה להזות את הדם בהיכל, שחסרים בו שלושת היסודות הללו, אינה פוסלת את הקרבן, שכן הבשר והאימורים לעולם אינם נאכלים או נשרפים שם.
וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״דָּבָר רָע״ – רִיבָּה כָּאן חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם וְחַטָּאת שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנִים, פְּסוּלָה.
הגמרא שואלת: והאם רבי יהודה מקבל נימוק זה שצריך שיהיה זה מקום בעל תפקוד משולש? והלא שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר שהפסוק קובע: "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" (דברים יז:א). הפסוק כלל כאן חטאת שנשחטה בדרום ולא בצד הצפוני של עזרת המקדש כנדרש, וכן חטאת שדמה נכנס לפנים, כלומר, היא נשחטה מתוך כוונה שדמה יובא פנימה אל ההיכל, שהן פסולות. מכאן שעולה שקורבן שנשחט בכוונה פסולה לגבי מקום שאין בו תפקוד משולש, אף על פי כן פוסל את הקורבן.
וְלֵית לְרַבִּי יְהוּדָה שְׁלִישִׁי?! וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג – כָּשֵׁר. הָא בְּמֵזִיד – פָּסוּל; וְקַיְימָא לַן בְּשֶׁכִּיפֵּר.
הגמרא משיבה: וכי אין רבי יהודה מקבל את הדרישה למקום של שלוש פעולות? והרי למדנו במשנה (פב ע"א) שרבי יהודה אמר: אם הכניס את הדם להיכל בשוגג, הדם נשאר כשר להקרבה, שמכאן ניתן לדייק: אבל אם הכניסו במזיד, הוא פסול. ואנו סבורים שרבי יהודה פוסל אותו רק במקום שאדם אכן כיפר, כלומר, הוא נתן את הדם על המזבח הפנימי.
הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם (עָיְילִי עָיְילָא) [דְּעַיּוֹלֵי עַיְּילֵיהּ], אִי כִּיפֵּר אִין אִי לֹא כִּיפֵּר לָא; הָכָא דְּחַשֵּׁיב חַשּׁוֹבֵי, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
כעת, מסתבר כי אם שם, במקום שבו למעשה הכניס את הדם פנימה, רק אם כיפר, אכן, הוא פסול, אבל אם לא כיפר הוא אינו פסול, אם כן כאן, במקום שבו הוא רק חשב להכניסו פנימה, על אחת כמה וכמה שאין זה ברור שהוא צריך להיות כשר? הגמרא משיבה: יש שני תנאים, והם חלוקים באשר לדעתו של רבי יהודה בנוגע למקום בעל תפקוד משולש.
וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם –
הגמרא שואלת: והאם רבי יהודה סבור שבנוגע לקרבן חטאת ששחטו בדרום,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria