רָבִינָא אָמַר: לְעִנְיַן מַלְקוֹת אִיתְּמַר.
הגמרא חוזרת לאמירתו של עולא בשם ריש לקיש (לב ע"ב), שאדם טמא שהכניס את ידו לעזרת המקדש לוקה, שכן כניסה חלקית נחשבת כניסה. לאחר מכן הועלתה קושיה ממקרה המצורע, שבו אין הוא חייב להיענש בכרת על כניסה חלקית, ועולא הציע תשובה אחת. רבינא אומר שיש תשובה נוספת: דבר זה נאמר רק לעניין מלקות, ללמד שאדם לוקה על כניסה חלקית לעזרה כשהוא טמא בטומאה פולחנית. ריש לקיש מסכים שאין עונש של כרת על כניסה חלקית כפי שיש על כניסה מלאה.
כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְעִנְיַן טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקּוֹדֶשׁ אִיתְּמַר.
כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, הוא אמר כי רבי אבהו אומר שהאמירה של ריש לקיש לגבי פסוק זה נאמרה ביחס לאדם טמא שנגע במזון של קורבנות, ולא ביחס לכניסה חלקית לעזרה, כפי שאמר עולא.
דְּאִיתְּמַר: טָמֵא שֶׁנָּגַע בְּקוֹדֶשׁ – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לוֹקֶה – ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – הָהוּא בִּתְרוּמָה כְּתִיב.
זהו כפי שנאמר: יש מחלוקת אמוראית בנוגע לאדם טמא שנגע במזון של קודשים. ריש לקיש אומר: הוא לוקה. רבי יוחנן אומר: אינו לוקה. הגמרא מפרטת. ריש לקיש אומר: הוא לוקה, כפי שנאמר: "בכל קודש לא תיגע" (ויקרא יב:ד). ורבי יוחנן אומר: אינו לוקה, שכן אותו פסוק נאמר לגבי נגיעה בחלק מן היבול המיועד לכהן [תרומה].
וְרֵישׁ לָקִישׁ – הַאי קְרָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ: אַזְהָרָה לְאוֹכֵל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ! דְּאִיתְּמַר: אַזְהָרָה לָאוֹכֵל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ מִנַּיִן? רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״.
הגמרא שואלת: אבל האם ריש לקיש אכן סבור שפסוק זה בא ללמד דבר זה, היינו הלכה זו? הרי הוא נצרך לפסוק זה כדי ללמד איסור על אדם טמא שאוכל בשר קודשים. כפי שנאמר: מנין לאיסור על אדם טמא שאוכל בשר קודשים? ריש לקיש אומר שהוא נלמד מן הפסוק: "בכל קודש לא תיגע," שהגמרא תבאר שהוא מתייחס לאכילה.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תָּנֵי בַּרְדְּלָא, אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״–״טוּמְאָתוֹ״ מִבִּיאַת מִקְדָּשׁ; מָה לְהַלָּן עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף כָּאן עָנַשׁ וְהִזְהִיר.
רבי יוחנן אומר: החכם ברדלא מלמד שאיסור זה נלמד מגזירה שווה של המונח "טומאתו [tumato]" הכתוב לגבי מי שאוכל מבשר קודשים כשהוא טמא (ויקרא ז:כ), והמונח "טומאתו [tumato]" הכתוב לגבי מי שנכנס למקדש כשהוא טמא (במדבר יט:יג). כשם ששם, לגבי כניסה למקדש בטומאה, התורה קבעה את עונש הכרתוגם אסרה זאת במפורש, כך גם כאן, לגבי אכילת בשר קודשים בטומאה, התורה קבעה את עונש הכרתוגם אסרה זאת במפורש. ברור שריש לקיש הבין פסוק זה כמתייחס לאכילת בשר קודשים, ולא רק לנגיעה בו.
טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקּוֹדֶשׁ – מִדְּאַפְּקַהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה; אַזְהָרָה לָאוֹכֵל – מִדְּאִיתַּקַּשׁ קוֹדֶשׁ לְמִקְדָּשׁ.
הגמרא משיבה: ריש לקיש סבור שניתן ללמוד את שניהם מויקרא יב:ד. האיסור בנוגע לאדם טמא בטומאה פולחנית שנגע במזון של קורבנות נלמד מן העובדה שהרחמן ביטא איסור זה בלשון נגיעה, ואילו האיסור בנוגע למי שאוכל מזון של קורבנות כשהוא טמא נלמד מן העובדה שהתורה הצמידה את איסור אכילת מזון של קורבנות בטומאה אל איסור הכניסה למקדש בטומאה בפסוק: "בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב:ד).
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ – אַזְהָרָה לָאוֹכֵל. אַתָּה אוֹמֵר אַזְהָרָה לְאוֹכֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַנּוֹגֵעַ?
הגמרא מעירה: נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של ריש לקיש. נאמר: "בכל קודש לא תיגע"; זהו איסור על אדם טמא שאוכל מאכלי קודשים. האם אתה אומר שזהו איסור על אדם טמא שאוכל מאכלי קודשים, או שמא אין זה אלא איסור על אדם טמא שנוגע במאכלי קודשים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – מַקִּישׁ קוֹדֶשׁ לְמִקְדָּשׁ; מָה מִקְדָּשׁ – דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
הפסוק קובע: "בכל קודש לא תיגע, ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב:ד). הפסוק מצמיד את העניין הנוגע למאכל קורבני לעניין הכניסה אל המקדש בטומאה. כשם שהכניסה אל המקדש היא עניין הכרוך בעונש הכולל
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria