הגמרא מעירה: ניתן להסיק בדרך היקש ששניהם, אביי ורבא, סבורים כי טומאה נדחית בציבור ואינה מותרת לגמרי.

הגמרא חוזרת לדון בקביעתו של עולא, שלפיה כניסה חלקית של אדם טמא בטומאה פולחנית נחשבת כניסה: הבה נאמר שברייתא (תוספתא, נגעים ח:י) תומכת בדעתו של עולא: בנוגע לכל המקרים של סמיכת ידיים שהיו שם במקדש, אני אומר עליהם שהעיקרון: מיד לאחר סמיכת הידיים על ראש הקרבן באה שחיטתו, חל, כלומר שמעשים אלה צריכים להיעשות ברציפות וללא הפסקה ובאותו מקום.

זה כך למעט במקרה זה של מצורע הסומך את ידיו על אשם שלו, שנעשה בפתח שער ניקנור ולא בעזרת המקדש, שם נשחט האשם. הטעם לכך הוא שמצורע אינו יכול להיכנס לעזרה עד שיזו מדם חטאתו ומדם אשמו על המזבח בעבורו. הגמרא מבארת את הראיה: ואם תאמר שכניסה חלקית אינה נחשבת כניסה, יכניס את ידיו ויסמוך אותן על ראש הקרבן, ואז יישחט הקרבן באותו מקום סמוך לשער.

רב יוסף אמר: אין מכאן ראיה, שכן בהתאם לדעת מי נשנתה ברייתא זו? היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי ברבי יהודה, שאומר כי הצד הצפוני של העזרה, שבו מותר לשחוט קורבנות מקודשי הקודשים, ובכלל זה אשם, כולל רק את השטח שמצפון למזבח ולא את כל החלק הצפוני של העזרה. שטח זה נמצא רחוק בצפון מפתח העזרה, כלומר במרחק של יותר מעשרים ושתיים אמות. לפיכך, אפילו אם המצורע היה מכניס את ידיו לעזרה וסומך אותן על ראש אשמו, לא היה מותר לשחוט אותו שם.

הגמרא מציעה: אבל שיעשו פתח [פשפש] בחומת העזרה הצפונית מול המזבח, במקום שבו המצורע יכול להכניס את ידיו. הגמרא מסבירה: אביי ורבא שניהם אומרים שאין לעשות שינויים מבניים כאלה במקדש, שכן הכתוב אומר לגבי בניית המקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, כל מלאכות התבנית הזאת" (דברי הימים א' כ"ח:י"ט).

יש מי שאומרים כי רבי יוסף אמר הסבר אחר מדוע המצורע אינו יכול להכניס את ידיו לעזרה ולהניחן על ראש הקרבן: כל מי שסומך על ראש קרבן חייב להכניס את ראשו ורוב גופו לעזרה. מה הטעם? אנו דורשים סמיכה בכל כוחו. לפיכך, אין זה אפשרי למצורע לקיים את הסמיכה כראוי בלי להיכנס לעזרה, ולכן הסמיכה על הקרבן נעשית במקום זאת בפתח שער ניקנור.

הגמרא מבהירה: מה סובר התנא של הברייתא? אם הוא סובר שסמיכת ידיים על ראש אשם של מצורע היא מדין תורה, ושהעיקרון שלפיו מיד לאחר הסמיכה של הידיים על ראש הקרבן חייבת לבוא שחיטתו הוא גם מדין תורה, יניח למצורע להכניס בגלוי את ידיו לעזרה ויסמוך אותן על ראש הקרבן, כפי שהרחמן אומר בתורה שעליו לעשות כן.

רב אדא בר מתנא אומר: בעיקרון כך צריך להיעשות. אבל האיסור על המצורע להיכנס לעזרה הוא גזירה דרבנן, מחשש ששמא ירבה את פסיעותיו, ייכנס לעזרה יותר מן הנצרך, ויתחייב על כניסה לשם במצב של טומאה. יש מי שאומרים שרב אדא בר מתנא אומר שסמיכת ידיים על ראש אשם של מצורע היא אכן מדין תורה, אבל הדרישה שמיד לאחר הסמיכה תהיה השחיטה היא אינה מדין תורה. לכן הוא סומך את ידיו על הקרבן מחוץ לעזרה.

הגמרא מעלה קושיה מברייתא שהובאה קודם לכן (לב ע"א): הפסוק קובע: "וסמך את ידו על ראש העולה…ושחט את בן הבקר" (ויקרא א:ד–ה). כשם שסמיכה יכולה להיעשות רק על ידי טהורים, כך גם השחיטה יכולה להיעשות רק על ידי טהורים. ואם תאמר שהדרישה שסמיכה תיעשה מיד לפני השחיטה אינה מן התורה, אם כן לגבי טמאים נמצא גם כן שסמיכה יכולה להיעשות, שהרי הם יכולים לעשות זאת מחוץ לעזרה.

אלא, הפוך זאת ואמור כי סמיכת ידיים על ראש אשם המצורע היא לא מדין תורה, ולכן על המצורע לעשות זאת מחוץ לעזרה, אבל לגבי קורבנות שטעונים סמיכה מדין תורה, הדרישה שמיד לאחר הסמיכה תהיה השחיטה היא מדין תורה.