וְכוּלָּן שֶׁקִּיבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ – אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחְזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
ואם לגבי כולם, במקרה שאספו את הדם מתוך כוונה להקריבו מעבר לזמנו הקבוע או מחוץ למקומו הקבוע, אם נותר דם הנפש בבהמה, הכהן הכשר לעבודת המקדש ישוב ויאסוף את הדם ויזרוק אותו על המזבח.
קִיבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל – יַחְזִיר לַכָּשֵׁר. קִיבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ – יַחְזִיר לִימִינוֹ. קִיבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חוֹל – יַחְזִיר לִכְלֵי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ – כָּשֵׁר.
אם הכהן הכשיר לעבודה במקדש אסף את הדם בכלי ונתן את הכלי לאדם פסול, אותו אדם צריך להחזיר אותו לכהן הכשיר. אם הכהן אסף את הדם בכלי ביד ימינו והעביר אותו ליד שמאלו, עליו להחזיר אותו ליד ימינו. אם הכהן אסף את הדם בכלי קודש והניח אותו בכלי שאינו קודש, עליו להחזיר את הדם לכלי קודש. אם הדם נשפך מן הכלי על הרצפה והוא אסף אותו מן הרצפה, הוא כשר.
נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ; שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד; נָתַן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה – לְמַעְלָן; וְאֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָן – לְמַטָּה; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים – בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ – בִּפְנִים; אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ – יַחְזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
אם אדם פסול הניח את הדם על הכבש או על קיר המזבח שאינו כנגד היסוד של המזבח, או אם הניח את הדם שיש לתתו למטה מן החוט האדום למעלה מן החוט האדום, או אם הניח את הדם שיש לתתו למעלה מן החוט האדום למטה מן החוט האדום, או אם הניח את הדם שיש לתתו בפנים ההיכל בחוץ להיכל או את הדם שיש לתתו בחוץ להיכל בפנים ההיכל, אז אם נשאר דם הנפש בבהמה, הכהן הכשר לעבודה במקדש ישוב ויקבל את הדם ויזרוק אותו על המזבח.
גְּמָ׳ ״שָׁחֲטוּ״ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא.
גמרא: הגמרא מסיקה מן השימוש בלשון עבר במשנה: לגבי כל אותם הפסולים לעבודה במקדש אשר שחטו, שבדיעבד, כן, השחיטה כשרה. אבל לכתחילה, לא, אותם הפסולים אינם רשאים לשחוט קרבן.
וּרְמִינְהוּ: ״וְשָׁחַט״ – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבְנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים. וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים?
וְהגמרא מעלה סתירה ממה שנלמד במדרש ההלכה תורת כהנים: הכתוב אומר לגבי עולה: "ושחט" את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א:ה). מכך שהכתוב אינו קובע שכהן חייב לשחוט את הקרבן, הדבר מלמד כי השחיטה כשרה אם נעשתה בידי מי שאינו כהן, כפי שנאמר במשנה: כשם שעבודת הקרבן של שחיטה כשרה כשהיא נעשית בידי מי שאינם כהנים, בידי נשים, בידי עבדים כנענים, ובידי טמאים, ואפילו לגבי קדשי קדשים. או שמא הלשון "ושחט" שבפסוק מתייחסת רק לשחיטה בידי כהנים?
אָמַרְתָּ: וְכִי מֵאַיִן בָּאתָה – מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ״;
אתה יכול לומר בתגובה: מניין לך הרעיון שהפסוק מתייחס רק לכהן? זה מן העובדה שנאמר לאהרן: "ואתה ובניך איתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח" (במדבר יח:ז).
יָכוֹל אַף בִּשְׁחִיטָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳ וְהִקְרִיבוּ וְגוֹ׳״ – מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה; לִימֵּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּכׇל אָדָם.
אפשר היה לחשוב שזו ההלכה אף ביחס לשחיטה, שרק כוהנים כשרים לשחוט קרבן. לכן הפסוק קובע: "ושחט את בן הבקר לפני ה׳, ובני אהרן הכוהנים יקריבו [vehikrivu] את הדם" (ויקרא א:ה), שממנו מוסק כי דווקא מן קבלת הדם ואילך זו מצווה הייחודית לכהונה. דבר זה מלמד על עבודת השחיטה שהיא כשרה לכתחילה אם נעשתה בידי כל אדם. דבר זה סותר את ההסקה מן המשנה ששחיטת קרבן בידי מי שאינו כוהן כשרה רק בדיעבד.
הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה נָמֵי; וּמִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא טְמֵאִים – דִּלְכַתְּחִילָּה לָא, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִגְּעוּ בַּבָּשָׂר; תְּנָא: ״שֶׁשָּׁחֲטוּ״.
הגמרא משיבה: כך גם נכון שאפילו לכתחילה גם כן מותר לאלה שאינם ראויים לעבודת המקדש לשחוט קרבן, אלא משום שהמשנה רוצה ללמד לגבי הטמאים שאינם רשאים לשחוט קרבן לכתחילה בגלל גזירה דרבנן שמא יגעו בבשר ויטמאוהו, לכן המשנה לימדה הלכה זו בלשון עבר: מי ששחט, כלומר, בדיעבד.
וְטָמֵא דִּיעֲבַד שַׁפִּיר דָּמֵי?! וּרְמִינְהוּ: ״וְסָמַךְ... וְשָׁחַט״ – מָה סְמִיכָה בִּטְהוֹרִים, אַף שְׁחִיטָה בִּטְהוֹרִים! מִדְּרַבָּנַן.
הגמרא שואלת: והאם במקרה של אדם טמא מבחינה טקסית שביצע את השחיטה, האם הדבר מותר אפילו בדיעבד? והרי ניתן להקשות סתירה ממה שנלמד במדרש ההלכה: התורה קובעת שתי הוראות רצופות: "וסמך ידו על ראש העולה…ושחט את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א:ד–ה). סמיכות זו מלמדת ששתי ההוראות מתייחסות לאותו אדם, ומכאן שכשם שסמיכה על ראש הקרבן יכולה להיעשות רק על ידי טהורים מבחינה טקסית, כך גם השחיטה יכולה להיעשות רק על ידי טהורים מבחינה טקסית. הגמרא משיבה: מדברי חכמים, אסור לאדם טמא לשחוט קרבן, שמא ייגע בבשר הקרבן, אך מדין תורה השחיטה כשרה.
מַאי שְׁנָא סְמִיכָה, דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״; שְׁחִיטָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״! אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד סַכִּין אֲרוּכָּה וְשָׁחֵיט.
הגמרא שואלת: מה שונה בעניין סמיכת ידיים שניתן לקיימה רק על ידי מי שטהורים מבחינה טקסית אפילו לפי דין תורה? משום שנאמר: "לפני ה'", והכוונה היא לעזרת המקדש, ואדם טמא אינו רשאי להיכנס לעזרת המקדש. ולגבי שחיטה גם כן, האם לא נאמר: "לפני ה'" (ויקרא א:ה)? כיצד יכול אדם טמא מבחינה טקסית להיכנס לעזרת המקדש כדי לשחוט קרבן? הגמרא משיבה: אפשר, במקרה שהוא עושה סכין ארוכה, עומד מחוץ לעזרת המקדש, ושוחט את הקרבן שנמצא בתוך העזרה.
סְמִיכָה נָמֵי – אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּיל יְדֵיהּ וְסָמֵיךְ. קָסָבַר בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה.
הגמרא שואלת: בנוגע לסמיכת ידיים גם כן, הדבר אפשרי, במקרה שהוא מכניס את ידיו לעזרת המקדש וסומך אותן על ראש הקרבן. הגמרא משיבה: התנא סובר כי כניסה חלקית, שבה רק חלק מן הגוף נכנס לעזרת המקדש, נקראת כניסה. לפיכך, אדם טמא אינו רשאי להכניס אפילו חלק מגופו, כגון ידיו, לעזרת המקדש.
רַב חִסְדָּא מַתְנִי אִיפְּכָא: ״וְסָמַךְ... וְשָׁחַט״ – מָה שְׁחִיטָה בִּטְהוֹרִין, אַף סְמִיכָה בִּטְהוֹרִין. מַאי שְׁנָא שְׁחִיטָה? דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״,
רב חסדא שנה אתהברייתא באופן הפוך: "וסמך ידו על ראש העולה…ושחט את בן הבקר" (ויקרא א:ד–ה), מלמד שכשם שהשחיטה אינה נעשית אלא על ידי טהורים, כך גם הסמיכה אינה נעשית אלא על ידי טהורים. הגמרא שואלת: מה שונה בשחיטה שהיא נעשית רק על ידי מי שהם טהורים? משום שנאמר לגביה: "לפני ה'", המתייחס לעזרת המקדש, ואדם טמא אינו רשאי להיכנס לעזרת המקדש.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria