שָׁחַט וְאַחַר כָּךְ חָתַךְ – פְּסוּלָה.
אבל אם הוא שחט את הבהמה ולאחר מכן חתך את רגליה, הקרבן פסול מפני שחלק מן הדם שנאסף הוא מן הרגליים, שהן מחוץ לעזרה.
חָתַךְ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט – כְּשֵׁרָה?! בַּעַל מוּם קָא מַקְרִיב! אֶלָּא אֵימָא: חָתַךְ וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל – כְּשֵׁרָה, קִיבֵּל וְאַחַר כָּךְ חָתַךְ – פְּסוּלָה.
הגמרא שואלת: אם הוא כרת את רגליה ולאחר מכן שחט אותה, האם הקרבן כשר? אבל האם אין הוא מקריב בעל חיים בעל מום? אלא אמור: אם אדם שחט את הבהמה כשהיא עומדת בשלמותה בעזרה, ולאחר מכן נעו רגליה אל מעבר לשפת העזרה, ואז הוא כרת את רגליה ולאחר מכן קיבל את הדם, הקרבן כשר. אבל אם הוא קיבל את הדם ולאחר מכן כרת את רגלי הבהמה, הקרבן פסול, שכן הדם שברגליים מעורב עם שאר דמה של הבהמה.
חָתַךְ וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל – כְּשֵׁרָה?! וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַצּוֹרֵם אֹזֶן בִּבְכוֹר, וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל דָּמוֹ – פָּסוּל; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״ – פַּר שֶׁהָיָה כְּבָר!
הגמרא מקשה: אם הוא חתך את רגליה ולאחר מכן קיבל את הדם, האם הקרבן כשר? והרי רבי זירא אומר: אם אדם חותך את אוזנו של בכור בסכין לאחר השחיטה, ובכך יוצר מום, ולאחר מכן קיבל את דמו מן הצוואר, הקרבן פסול, שכן נאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" (ויקרא ד:ה). הפסוק מלמד שהפר צריך להיות בשעת קבלת הדם כפי שהיה כבר לפני השחיטה, בלא מום.
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: חוֹתֵךְ בָּאֵבָר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם.
רב חסדא אומר כי אבימי אומר: רבי אמי אינו מתייחס למקרה שבו אדם כורת את כל הרגל. אלא, הוא חותך את בשר האיבר עד שהוא מגיע לעצם, ומשאיר את העצם שלמה. אין זה נחשב למום, והבהמה נשארת כשרה לקרבן.
קִיבֵּל וְאַחַר כָּךְ חָתַךְ – פְּסוּלָה. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: דָּם הַמּוּבְלָע בָּאֵבָרִים – דָּם הוּא?
הגמרא מציעה: בהתחשב בכך שאם הוא אסף את הדם ולאחר מכן כרת את רגלי הבהמה, הקרבן נפסל, אולי אתה יכול להסיק מכך שדם הבלוע באיברים של בהמה נחשב לדם, כך שהוא פוסל את הקרבן משום שדם זה יצא מחוץ לעזרת המקדש.
דִּלְמָא מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית.
הגמרא משיבה: אולי הקרבן נפסל בגלל החֵלֶב של הבהמה המעורב בדם שברגליים. דבר זה נחשב כמו בשר מן הקרבן שיצא מחוץ לעזרת המקדש, שגם הוא פוסל את הקרבן.
שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּם – פָּסוּל?
הגמרא מציעה: אם כן, אולי אתה יכול להסיק הלכה נוספת מכך: במקרה של בשר קודשים קלים שיצא מחוץ לעזרת המקדש לפני זריקת הדם, הקרבן נפסל, אף על פי שבשר קודשים כאלה מותר באכילה מחוץ למקדש לאחר שנזרק הדם.
דִּלְמָא בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים.
הגמרא משיבה: אולי ההלכה נאמרה רק לגבי קורבנות בקדושה החמורה ביותר, שבשרם חייב להיאכל בתוך חצר המקדש. אין בכך הוכחה לגבי קורבנות בקדושה קלה יותר.
תָּנוּ רַבָּנַן: קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים – שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. עָמַד בַּדָּרוֹם, וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַצָּפוֹן וְשָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. קִיבֵּל – קַבָּלָתוֹ פְּסוּלָה. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ – כְּאִילּוּ נִכְנַס כּוּלּוֹ. פִּרְכְּסָה וְיָצְתָה לַדָּרוֹם וְחָזְרָה – כְּשֵׁרָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה ממה שהחכמים לימדו בברייתא: לגבי קורבנות קודשי קודשים, שחיטתם בצפון של עזרת המקדש, וקבלת דמם בכלי שרת היא בצפון. אם אדם עמד בדרום והושיט את ידו לצפון ושחט שם את הקורבן, שחיטתו כשרה. אם קיבל את הדם בדרך דומה, קבלתו אינה כשרה. אם הכניס את ראשו ורוב גופו לצפון העזרה וקיבל שם את הדם, הרי זה כאילו כל גופו נכנס לצפון. אם שחט את הבהמה ואז פרכסה ויצאה מן הצפון לדרום ואז חזרה לצפון, היא נשארת כשרה.
קָדָשִׁים קַלִּים – שְׁחִיטָתָן בִּפְנִים, וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בִּפְנִים. עָמַד בַּחוּץ, וְהִכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים וְשָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. קִיבֵּל – קַבָּלָתוֹ פְּסוּלָה; וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ – כְּאִילּוּ לֹא נִכְנַס. פִּרְכְּסָה וְיָצְתָה לַחוּץ וְחָזְרָה – פְּסוּלָה. שְׁמַע מִינַּהּ: בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – פְּסוּלִים!
הברייתא ממשיכה: לגבי קורבנות בקדושה קלה, שחיטתם היא בכל מקום בתוך עזרת המקדש, וקבלת דמם בכלי שרת היא בכל מקום בתוך עזרת המקדש. אם אדם עמד בחוץ והכניס את ידו אל העזרה ושחט שם את הקורבן, שחיטתו כשרה. אם קיבל את הדם בדרך דומה, קבלתו אינה כשרה. ואם הכניס את ראשו ורוב גופו אל העזרה וקיבל את הדם, הרי זה כאילו לא נכנס אליה כלל. אם שחט את הבהמה ולאחר מכן פרכסה ויצאה אל מחוץ לעזרה וחזרה, הרי היא פסולה. הגמרא מסיקה: למד מכאן שכשמדובר בבשר של קורבנות בקדושה קלה שיצא מעזרת המקדש לפני זריקת הדם, הקורבנות פסולים.
דִּילְמָא בְּאַלְיָה וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת.
הגמרא משיבה: אולי הברייתא מתייחסת לזנב, לסרעפת, ולשתי הכליות של קורבנות בקדושה קלה, שכולם נשרפים על המזבח. מאחר שחלקים אלה לעולם אינם מיועדים לצאת מחצר המקדש, הם נפסלים אם הם יוצאים אפילו לרגע. עדיין ייתכן שבשרם הנותר של קורבנות כאלה אינו נפסל.
בְּעָא מִינֵּיהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מִשְּׁמוּאֵל: הִיא בִּפְנִים וְרַגְלֶיהָ בַּחוּץ, מַהוּ?
§ אביו של שמואל העלה דילמה בפני שמואל: אם הקרבן היה עומד בתוך חצר המקדש ורגליו היו בחוץ, מהי ההלכה? האם מותר לשחוט אותו?
אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב ״וֶהֱבִיאוּם לַה׳״ – עַד שֶׁתְּהֵא כּוּלָּהּ לִפְנִים.
שמואל אמר לו: כתוב: "כדי שיביאו אותם אל ה'" (ויקרא יז:ה), דבר המורה שאין לשחוט את הקרבן אלא אם כולו בפנים.
תָּלָה וְשָׁחַט, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ; בָּעֵינַן שְׁחִיטָה עַל יָרֵךְ, וְלֵיכָּא.
אביו שאל אותו עוד: אם תלה את הבהמה באוויר ושחט אותה, מהי ההלכה? שמואל אמר לו: היא כשרה. אביו אמר לו: אתה טועה. אנו דורשים שהשחיטה תיעשה על צד המזבח (ראו ויקרא א׳:י״א), וזה אינו נחשב כמקיים דרישה זו.
נִתְלָה וְשָׁחַט, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ; שְׁחִיטָה עַל יָרֵךְ, וְלֹא שׁוֹחֵט עַל יָרֵךְ.
אביו שאל אותו עוד: אם השוחט את הבהמה היה תלוי באוויר ושחט את הקרבן בעודו על הקרקע, מהי ההלכה? שמואל אמר לו: הקרבן אינו כשר. אביו אמר לו: אתה טועה. אנו דורשים רק שהשחיטה תיעשה בצד המזבח, אך לא שהשוחט יהיה בצד המזבח.
נִתְלָה וְקִבֵּל, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ; אֵין דֶּרֶךְ שֵׁירוּת בְּכָךְ.
אביו שאל אותו עוד: אם הכהן היה תלוי באוויר ואסף את דם הקרבן במצב זה, מהי ההלכה? שמואל אמר לו: זה כשר. אביו אמר לו: אתה טועה. אין זו דרך רגילה של עבודת הקודש.
תָּלָה וְקִיבֵּל, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ; שְׁחִיטָה עַל יָרֵךְ, וְלֹא קַבָּלָה עַל יָרֵךְ.
אביו שאל אותו עוד: אם הכהן החזיק תלוי את הקרבן באוויר לאחר השחיטה וקיבל את דמו, מהי ההלכה? שמואל אמר לו: זה אינו כשר. אביו אמר לו: אתה טועה. אנו דורשים רק שהשחיטה תתרחש בצד המזבח, אך לא שקבלת הדם תתרחש בצד המזבח.
אָמַר אַבָּיֵי: בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים – כּוּלָּן פְּסוּלוֹת, בַּר מִנִּתְלָה וְשָׁחַט. בְּקָדָשִׁים קַלִּים – כּוּלָּן כְּשֵׁרוֹת, בַּר מִן נִתְלָה וְקִיבֵּל.
אביי אמר: באשר לקרבנות מקודשי הקודשים, בכל המקרים הללו הקרבנות פסולים, חוץ מן המקרה שבו אדם היה תלוי באוויר ושחט את הבהמה. באשר לקרבנות קלים, בכל המקרים הללו הקרבנות כשרים, חוץ מן המקרה שבו הכהן היה תלוי באוויר וקיבל את הדם.
אָמַר רָבָא: מַאי שְׁנָא תָּלָה וְקִיבֵּל בְּקָדָשִׁים קַלִּים – דִּכְשֵׁרָה, דַּאֲוִיר פְּנִים כִּפְנִים דָּמֵי? בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים נָמֵי – אֲוִיר צָפוֹן כְּצָפוֹן דָּמֵי!
רבא אמר: מה שונה מקרה שבו תלה את הבהמה וקיבל את הדם של קורבן בקדושה קלה, כך שהקורבן כשר? אולי זה מפני שהאוויר שבתוך עזרת המקדש נחשב להיות בתוך העזרה לצורכי העבודה. אבל אם כן, אז גם לגבי קורבנות מקודשי הקודשים, נאמר שהאוויר שבצפון עזרת המקדש נחשב להיות בצפון לצורכי העבודה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים – כְּשֵׁרוֹת; בַּר מִן תָּלָה וְשָׁחַט – בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, נִתְלָה וְקִיבֵּל – בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים.
אלא, רבא אומר: הן לגבי קורבנות מקודשי הקודשים והן לגבי קורבנות מקודשים קלים, הם כשרים בכל אותם המקרים למעט כאשר אדם תלה את הבהמה ושחט אותה במקרה של קורבנות מקודשי הקודשים, משום שהתורה מצווה שקורבנות כאלה יישחטו על ירך המזבח. והקורבנות נפסלים גם כאשר הכהן היה תלוי באוויר וקיבל את הדם, הן לגבי קורבנות מקודשי הקודשים והן לגבי קורבנות מקודשים קלים, שכן אין זו דרך שירות רגילה.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: הוּא בִּפְנִים וְצִיצִיתוֹ בַּחוּץ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרַתְּ ״וֶהֱבִיאוּם לַה׳״ – עַד שֶׁתָּבֹא כּוּלָּהּ לִפְנִים? הָכָא נָמֵי, ״בְּבוֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ – עַד שֶׁיָּבֹא כּוּלּוֹ לְאֹהֶל מוֹעֵד.
רבי ירמיה העלה דילמה לפני רבי זירא: אם הכהן היה בפנים ושוליו, כלומר שערו, היו בחוץ, והוא קיבל את הדם, מהי ההלכה? רבי זירא אמר לו: האם לא אמרת שהפסוק: "למען הביאם לה'" (ויקרא יז:ה), מלמד שאין לשחוט קרבן אלא אם כולו נכנס פנימה? אף כאן, הפסוק אומר לגבי הכהנים: "בבואם אל אהל מועד" (שמות כח:מג), ומלמד שאין הכהן רשאי לעבוד אלא אם כולו נכנס אל אהל מועד.
מַתְנִי׳ נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ; שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד; נָתַן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה; וְאֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
משנה: אם הכהן נתן את הדם על הכבש העולה אל המזבח, או אם נתנו על קיר המזבח במקום שאינו כנגד היסוד של המזבח, כלומר, באותם חלקים של המזבח שאין בהם יסוד; או אם נתן את הדם שיש לתתו למטה מן החוט האדום העובר סביב אמצע המזבח, כגון דם עולה, למעלה מן החוט האדום, או אם נתן את הדם שיש לתתו למעלה מן החוט האדום, כגון דם חטאת, למטה מן החוט האדום; או אם נתן את הדם שיש לתתו בפנים ההיכל, כלומר, על מזבח הזהב או בקודש הקודשים, בחוץ להיכל על המזבח החיצון, או אם נתן את הדם שיש לתתו בחוץ להיכל בפנים ההיכל, בכל המקרים הללו הקרבן פסול. ואף על פי כן, אין חיוב כרת על מי שאוכל מקרבנות אלו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria