בְּמִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו קָמִיפַּלְגִי.
הם חלוקים באשר לשאלה האם פסוק מתפרש על סמך הסמיכות ללשון שלפניו וללשון שלאחריו. לפי רבי שמעון, פסוק מתפרש רק על סמך הלשון שלאחריו. לכן, כאשר הפסוק אומר: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח", המילה "אצבעו" מתייחסת רק לנתינת הדם ולא לקבלתו. החכמים סבורים שהפסוק מתפרש גם על סמך הלשון שלפניו. בהתאם לכך, הם דורשים ששתי העבודות ייעשו ביד ימין.
אָמַר אַבָּיֵי: הָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – מַפְּקָא מִדַּאֲבוּהּ, וּמַפְּקָא מִדְּרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע בְּקַבָּלָה – שִׁינָּה בַּקַּבָּלָה, פָּסוּל; בַּנְּתִינָה, כָּשֵׁר. וְכׇל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע בִּנְתִינָה – שִׁינָּה בַּנְּתִינָה, פָּסוּל; בַּקַּבָּלָה, כָּשֵׁר.
אביי אומר: קביעה זו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, חולקת על דעתו של אביו, וחולקת על דעתם של החכמים: כפי שנלמד בברייתא: רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אומר: בכל מקרה בתורה שבו נאמרה המילה "אצבע" לגבי קבלה של הדם ולא לגבי נתינת הדם על המזבח, אם הכהן שינה מן הדרך הראויה של הקבלה ועשה אותה ביד שמאל, הקרבן פסול, אבל אם שינה מן הדרך הראויה של הנתינה של הדם, הקרבן נשאר כשר. ובכל מקרה שבו המילה "אצבע" נאמרה רק לגבי נתינה של הדם, אם הכהן שינה מן הדרך הראויה של הנתינה, הקרבן פסול, אבל אם שינה מן הדרך הראויה של הקבלה, הקרבן נשאר כשר.
וְהֵיכָן נֶאֱמַר אֶצְבַּע בִּנְתִינָה? דִּכְתִיב: ״וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּ עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ״, וְקָסָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו וּלְאַחֲרָיו.
והיכן נאמרה המילה "אצבע" רק לעניין נתינה? כפי שנאמר: "ולקחת מדם הפר ושמת על קרנות המזבח באצבעך" (שמות כט, יב). והוא סבור כי פסוק נדרש על פי הסמיכות ללשון הקודמת לו מיד ולא ללשון שלפניה הקודמת לו מיד, ולא ללשון שלאחריו.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע וּכְהוּנָּה – אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין.
§ רבה בר בר חנה אומר כי רבי יוחנן אומר: בכל מקרה בתורה שבו נאמר שמעשה נעשה באמצעות אצבע ועל ידי בני הכהונה, ניתן לעשותו רק ביד ימין.
קָא סָלְקָא דַּעְתִּין תַּרְתֵּי בָּעֵינַן – כְּדִכְתִיב: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ״, וְיָלֵיף מִמְּצוֹרָע – דִּכְתִיב: ״וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית״. וַהֲרֵי קְמִיצָה – דְּלָא כְּתִיב בַּהּ אֶלָּא כְּהוּנָּה; וּתְנַן: קָמַץ בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל!
הגמרא מעירה: היה עולה על דעתנו לומר שמשמעות הדבר היא שנדרשים לנו שניהם — אצבע והכהונה — להיאמר יחד בפסוק כדי לחייב שימוש ביד ימין, למשל, כפי שנאמר: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו" (ויקרא ד, כה). והעובדה שפסוק זה מתייחס לאצבע מידו הימנית נלמדת ממצורע, כפי שנאמר: "וטבל הכהן את אצבעו הימנית" (ויקרא יד, טז). אין זה יכול להיות נכון, שהרי ישנו הפסוק העוסק בקמיצה ממנחה, שבו רק הכהונה נזכרת, ואף על פי כן למדנו במשנה (מנחות ו ע"א): אם אדם קמץ בידו השמאלית, המנחה פסולה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אוֹ אֶצְבַּע, אוֹ כְּהוּנָּה.
אלא, רבא אומר: משמעותה של אמירה זו היא שאם הפסוק מזכיר או אצבע או את הכהונה, יש להשתמש רק ביד ימין.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֲרֵי הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ – דִּכְתִיב בְּהוּ כְּהוּנָּה, דִּכְתִיב: ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל [וְהִקְטִיר] הַמִּזְבֵּחָה״; וְאָמַר מָר: זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ; וּתְנַן: הָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ!
אביי אמר לרבא: אך דבר זה נסתר מן הפסוק הדן בהולכת האיברים של עולת התמיד אל הכבש של המזבח, שכן כהונה כתובה לגביו, כפי שנאמר: "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א׳:י״ג), והמאסטר אמר שפסוק זה מתייחס להולכת האיברים אל הכבש. ואף על פי כן למדנו במשנה (תמיד לא ב): כשהכהן מוליך את האיברים אל הכבש, הרגל של צד הימין של הקרבן נישאת בשמאלו של הכהן, ומקום עורה, כלומר הצד של האיבר המכוסה בעור, מוחזק כשהוא פונה כלפי חוץ. ברור ששימוש ביד שמאל אינו פוסל את הולכת האיברים.
[כִּי אָמְרִינַן] אוֹ אֶצְבַּע אוֹ כְּהוּנָּה – בְּדָבָר הַמְעַכֵּב כַּפָּרָה, דּוּמְיָא דִּמְצוֹרָע.
הגמרא משיבה: כאשר אנו אומרים שאם הפסוק מציין או אצבע או כהונה אז יד שמאל פסולה, זהו רק בנוגע לדבר המעכב את הכפרה, כלומר, עבודה שביצועה הכרחי לכפרה, בדומה להזאת השמן על המצורע (ראו ויקרא י״ד:ט״ז). הולכת האיברים, לעומת זאת, אינה הכרחית לכפרה.
וַהֲרֵי קַבָּלָה – דִּכְתַב בְּהוּ כְּהוּנָּה, וְדָבָר הַמְעַכֵּב בְּכַפָּרָה הוּא; וּתְנַן: קִבֵּל בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר!
הגמרא שואלת: אבל האם אין קבלת הדם בכלי שרת, שעליה נאמרה כהונה ושהיא דבר המעכב כפרה? והרי שנינו במשנה: אם אדם קיבל את הדם בידו השמאלית, הדם פסול להקרבה, ורבי שמעון מכשיר אותו .
רַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְתֵּי בָּעֵי.
הגמרא משיבה: רבי שמעון דורש ששני העניינים יופיעו בפסוק, כלומר, גם אצבע וגם כהונה.
מִי בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְתֵּי?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר יָד – אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין, אֶצְבַּע – אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין!
הגמרא שואלת: האם רבי שמעון באמת מצריך את שניהם? והלא שנינו בברייתא שרבי שמעון אומר: בכל מקום בTorah שבו נאמרה המילה "יד", הכתוב מתייחס רק ליד ימין, ובכל מקום שהכתוב מזכיר "אצבע", הוא מתייחס רק לאצבע של יד ימין?
אֶצְבַּע – לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה, כְּהוּנָּה – בָּעֲיָא אֶצְבַּע.
הגמרא משיבה: לפי רבי שמעון, אם הפסוק מזכיר רק "אצבע," אז אין צורך גם בהזכרת הכהונה כדי שההגבלה תחול. אבל אם הפסוק מזכיר רק את הכהונה, נדרשת הזכרה של "אצבע" כדי שההגבלה תחול.
וְאֶלָּא כֹּהֵן לְמָה לִי? (בְּכִיהוּנָּן) [בְּכִיהוּנּוֹ].
הגמרא שואלת: אבל לשיטת רבי שמעון, אם הזכרת הכהונה לבדה אינה מספיקה כדי לפסול את יד ימין, אם כן למה לי הייחוס המיותר לכהן לגבי קבלת הדם? הרי הפסוק כבר אומר שהקבלה צריכה להיעשות על ידי בני אהרן. הגמרא משיבה: האזכור הנוסף של הכהונה מלמד שהכהנים צריכים לבצע את קבלת הדם כשהם במצב כהונתם, כלומר, כשהם לבושים בבגדי כהונה.
וַהֲרֵי זְרִיקָה – דְּלָא כְּתִב בְּהוּ אֶלָּא כְּהוּנָּה; וּתְנַן: זָרַק בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל, וְלָא פְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן!
הגמרא שואלת: אבל האם אין את הזאת הדם, שלגביה רק הכהונה כתובה בפסוק, ושנינו: אם אדם אחד היזה את הדם בידו השמאלית, הרי זה פסול; ורבי שמעון אינו חולק על פסיקה זו, ומכאן שרבי שמעון סבור שאזכור של כהונה אינו מצריך אזכור של "אצבע"?
אָמַר אַבָּיֵי: פְּלִיג בְּבָרַיְיתָא – דְּתַנְיָא: קִיבֵּל בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. זָרַק בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.
אביי אומר: הוא חולק על פסיקה זו בברייתא, כפי שנלמד בברייתא: אם אדם קיבל את הדם בידו השמאלית, הרי הוא פסול, ורבי שמעון מכשיר אותו. בנוסף, אם אדם הזה את הדם בידו השמאלית, הרי הוא פסול, ורבי שמעון מכשיר אותו .
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: ״יָד״–״יָד״ לִקְמִיצָה, ״רֶגֶל״–״רֶגֶל״ לַחֲלִיצָה, ״אֹזֶן״–״אֹזֶן״ לִרְצִיעָה; לְמָה לִי? מִדְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה נָפְקָא!
הגמרא שואלת: אלא הא דאמר רבא בנוגע ללשונות היתרות בפרשה העוסקת במצורע: לומדים גזירה שווה בין "יד" ל"יד" האמורה לגבי קמיצת המנחה, כדי ללמד שאף זו צריכה להיעשות ביד ימין. ועוד, לומדים גזירה שווה בין "רגל" ל"רגל" האמורה לגבי טקס החליצה. וכן לומדים גזירה שווה בין "אוזן" ל"אוזן" האמורה לגבי רציעת אוזנו של עבד עברי במרצע. ויש לשאול: למה לי ההיקש הראשון? את הדרישה שהקמיצה תיעשה ביד ימין אפשר ללמוד מן דבריו של רבה בר בר חנה לעיל, שכן כהונה נזכרה בפסוק המתאר אותה.
חַד לְקוֹמֵץ, וְחַד לְקִידּוּשׁ קוֹמֶץ.
הגמרא משיבה: שתי הדרשות נחוצות, אחת לעניין הוצאת הקומץ ממנחה, ואחת לעניין קידושו של הקומץ, כלומר, הנחתו בכלי שרת שני. את שתיהן יש לבצע ביד ימין.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria