יָצְאוּ מֵי כִיּוֹר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֵׁם לְוַוי. אֶלָּא לָאו דִּרְאוּיִין לְמֵי כִיּוֹר? אַלְמָא מַיִם חַיִּים נִינְהוּ!
מוחרגים הם מי הכיור, שיש לשמם תיאור נלווה? אלא, מאחר שהברייתא אינה יכולה להתייחס למי הכיור עצמם, שכן הם אינם ראויים להדחת הקרביים, האם אין זאת שהיא מתייחסת למים הראויים להיות מי הכיור? מסתבר, שהסיבה היחידה שמים כאלה יכולים להיות עדיפים היא מפני שהם מים זורמים.
תַּנָּאֵי הִיא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵי כִיּוֹר – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מֵי מַעְיָן הֵן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁאָר מֵימוֹת הֵן.
הגמרא משיבה: הסוגיה היא מחלוקת בין תנאים, כפי שאומר רבי יוחנן: בנוגע למי הכיור, רבי ישמעאל אומר: הם חייבים להיות מי מעיין, כלומר, מים זורמים, וחכמים אומרים: הם יכולים להיות סוג אחר של מים.
עָרֵל מְנָלַן? אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי לָמַדְנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְשָׁרְתֵנִי״.
§ המשנה מלמדת שכוהן שהוא ערל פוסל את עבודות הקרבנות שהוא מבצע. הגמרא מפרטת: מניין לנו דבר זה? רב חסדא אומר: לא למדנו דבר זה מתורת משה רבנו; אלא למדנו אותו מדברי הנביא יחזקאל בן בוזי: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני" (יחזקאל מד:ט).
וּמְנָלַן דְּמַחֲלִי עֲבוֹדָה? דִּכְתִיב: ״בַּהֲבִיאֲכֶם אֶת בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלֵּל אֶת בֵּיתִי״.
ומניין אנו לומדים שהוא מחלל את העבודה בדיעבד? כפי שנאמר: "בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי" (יחזקאל מד:ז).
תָּנוּ רַבָּנַן: ״בֶּן נֵכָר״ – יָכוֹל בֶּן נֵכָר מַמָּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֶרֶל לֵב״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֶּן נֵכָר״? שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבְּשָׁמַיִם. וְאֵין לִי אֶלָּא עֶרֶל לֵב; עֶרֶל בָּשָׂר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֶרֶל בָּשָׂר״.
כך לימדו החכמים: הפסוק אומר "זר"; אפשר היה לחשוב שהכוונה היא לזר ממש, כלומר, גוי. לכן הפסוק אומר: "ערל לב," כדי לציין שמדובר בכהן ולא בגוי. אם כן, מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "זר"? הכוונה היא למי שמעשיו הם בבחינת מנוכרים מאביו שבשמים, כלומר, מומר, שחוטא בקביעות. ואני למדתי רק שערל לב פסול לעבודה; מניין נלמד שגם ערל בשר פסול? הפסוק אומר: "או ערל בשר."
וּצְרִיכִי; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״עֶרֶל בָּשָׂר״ – מִשּׁוּם דִּמְאִיס; אֲבָל עֶרֶל לֵב, דְּלָא מְאִיס – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עֶרֶל לֵב – מִשּׁוּם דְּאֵין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם; אֲבָל עֶרֶל בָּשָׂר, דְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם – אֵימָא לָא; צְרִיכִי.
הגמרא מציינת: וגם שני הביטויים בפסוק נחוצים. שכן, אילו היה הרחמן כותב רק: "ערל בשר," היה אפשר לחשוב שרק הוא פסול מפני שהוא מאוס בכך שיש לו עורלה, אבל לגבי ערל לב, שאינו מאוס, הייתי אומר שהוא אינו פסול. ואילו הפסוק היה מלמד אותנו רק שערל לב פסול, היה אפשר לחשוב שרק הוא פסול, מפני שלבו אינו מכוון לשמים, אבל ערל בשר, שלבו מכוון לשמים, הייתי אומר שהוא אינו פסול. לכן, שני הביטויים נחוצים.
טָמֵא פָּסוּל. אָמְרוּ זִקְנֵי דָרוֹם: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טְמֵא שֶׁרֶץ; אֲבָל טְמֵא מֵת – מִתּוֹךְ שֶׁמְּרַצֶּה בְּצִיבּוּר, מְרַצֶּה נָמֵי בְּיָחִיד.
§ המשנה מלמדת שכוהן טמא פסול לעבודת המקדש ופוסל את הטקסים שהוא מבצע. זקני הדרום אמרו: לימדו זאת רק לגבי מי שנטמא בשל מגע בנבלת שרץ. אבל לגבי כוהן שנטמא בשל מגע עם מת, מאחר שהוא יכול להביא לידי קבלה של עבודותיו בקורבנות ציבור לכתחילה אם רוב הציבור נטמא במת, הוא יכול להביא לידי קבלה של עבודותיו גם בקורבנות יחיד בדיעבד.
אִי הָכִי, טְמֵא שֶׁרֶץ נָמֵי – לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִטְּמֵא מֵת: מָה טְמֵא מֵת, שֶׁטָּעוּן הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי – מְרַצֶּה; טְמֵא שֶׁרֶץ, שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּרַצֶּה?!
הגמרא שואלת: אם כן, יהא הדבר נלמד שמי שטמא מחמת נבלת שרץ יכול אף הוא לבצע קבלה בקרבנות ציבור במקרי טומאת ציבור לכתחילה, ובקרבנות יחיד בדיעבד, בקל וחומר ממי שטמא מחמת מת: מה כהן שהוא טמא מת, שצריך הזאה ממי חטאת שיש בהם אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי כדי להיטהר, ואף על פי כן מבצע קבלה, הרי לגבי מי שהוא טמא מחמת נבלת שרץ, שאינו צריך הזאה ביום השלישי והשביעי, וכי אין זה דין שהוא אף יבצע קבלה?
קָסָבְרִי זִקְנֵי דָרוֹם: מְכַפְּרִין – כְּמִתְכַּפְּרִין; מָה מִתְכַּפְּרִין – טְמֵא מֵת אִין, טְמֵא שֶׁרֶץ לָא; אַף מְכַפְּרִין – טְמֵא מֵת אִין, טְמֵא שֶׁרֶץ לָא.
הגמרא משיבה: זקני הדרום סבורים כי ההלכה בנוגע לאלה שמכפרים היא כמו אלה שמתכפרים: כשם שבנוגע לאלה שמתכפרים באמצעות קורבנות ציבור, כלומר הציבור, רק אם הרוב טמאים בטומאת מת מותר להקריב את הקורבן בטומאה, אבל אם הם טמאים בגלל נבלת שרץ אין להקריבו, כך גם בנוגע לאלה שמכפרים, כלומר הכוהנים, אם הם עובדים כשהם טמאים בטומאת מת, כן, עבודתם מכפרת, אבל אם הם עובדים כשהם טמאים בגלל נבלת שרץ, היא אינה מכפרת.
מַאי קָסָבְרִי? אִי קָסָבְרִי: אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ; אַמַּאי לָא עָבְדִי צִיבּוּר בְּטוּמְאָה? הָא כֹּל שֶׁבְּיָחִיד נִדְחֶה – צִיבּוּר עָבְדִי בְּטוּמְאָה!
תגובת הגמרא מניחה שאין מקריבים קורבנות ציבור כאשר רוב הציבור טמא מחמת שרץ. לכן שואלת הגמרא: מה סוברים זקני הדרום לגבי קורבן הפסח? אם הם סוברים שאין שוחטים אותו ואין זורקים את דמו על המזבח עבור בעלים שהוא טמא מחמת שרץ, אף על פי שהוא יכול לטבול ולהיטהר בזמן כדי לאכול את הקורבן באותו לילה, אם כן יש לשאול: מדוע אין הציבור יכול להקריב קורבנות ציבור במצב כזה של טומאה? והלוא זהו עיקרון שלגבי כל טומאה שבגללה יחיד אינו רשאי להקריב את קורבן הפסח ונדחה לפסח שני, הציבור רשאי להקריב את קורבנותיו במצב כזה של טומאה?
אֶלָּא קָסָבְרִי: שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ.
אלא, הם חייבים לקבוע כי מותר לשחוט את קורבן הפסח ולזרוק את דמו עבור בעלים שהוא טמא מחמת שרץ. בהתאם לכך, הציבור אינו רשאי להקריב את קורבן הפסח במצב טומאה כזה.
אָמַר עוּלָּא, תְּקַע לְהוּ רֵישׁ לָקִישׁ לִדְרוֹמָאֵי: וְכִי אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה – כֹּחַ מְכַפְּרִין אוֹ כֹחַ מִתְכַּפְּרִין? הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּחַ מִתְכַּפְּרִין;
עולא אומר: ריש לקיש צעק [תקע] אל זקני הדרום: אך איזה כוח גדול יותר להתגבר על טומאה ביחס לקרבנות, כוחם של המכפרים, כלומר, הכוהנים, או כוחם של המתכפרים, בעלי הקרבנות? מאחר שזקני הדרום סבורים שקרבן הפסח יכול להישחט עבור בעלים שהוא טמא בטומאת שרץ, בעוד שכוהן שטמא באופן דומה אינו רשאי להקריב שום קרבן, על כורחך תאמר כי כוחם של המתכפרים גדול יותר.
וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּשֶׁרֶץ מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן – כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ מְרַצֶּה; מְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת, שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן – כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה?!
אם כן, ניתן להפריך את קביעתך הראשונית שלפיה כהן שנטמא למת יכול להביא לידי ריצוי בקרבנות יחיד מקל וחומר: וכשם שבמקרה שבו הבעלים נטמאו בשרץ, הוא רשאי לשלוח את קרבנותיו להקרבה, ואף על פי כן כהן שנטמא בשרץ אינו יכול להביא לידי ריצוי, כך במקרה שבו הבעלים נטמאו למת, שבו אין הוא רשאי לשלוח את קרבנותיו להקרבה, האם אין זה דין שכהן שנטמא למת אינו יכול להביא לידי ריצוי?
קָסָבְרִי זִקְנֵי דָרוֹם: טְמֵא מֵת [נָמֵי] מְשַׁלֵּחַ קׇרְבְּנוֹתָיו.
הגמרא משיבה: זקני הדרום סבורים שבעלים שהוא טמא מחמת מת רשאי גם לשלוח את קורבנותיו, אף על פי שלא יוכל להשתתף באכילת קורבן הפסח שלו. לכן, ההסקה מקל וחומר אינה עומדת.
וְהָכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא וַעֲשֵׂה פֶּסַח בְּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְגוֹ׳״! לְמִצְוָה.
הגמרא מקשה: אבל האם לא נאמר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם"... בשל נגיעה במת, או שהיה בדרך רחוקה, ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו" (במדבר ט:י–יא)? לכאורה, מי שנטמא למת בחודש הראשון חייב לדחות את קרבן הפסח שלו לחודש השני. הגמרא משיבה: הפסוק מתכוון לכך כמצווה לכתחילה. אבל אם הוא שולח את קרבנו בחודש הראשון, הוא מתקבל, ואינו נדרש להקריב קרבן פסח בחודש השני.
וְהָא כְּתִיב: ״אִישׁ
הגמרא שואלת: אבל האם לא כתוב: "ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות; איש,"
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria