בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן רְבִיעִית; וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ כְּלֵי שָׁרֵת!
או שאינם יכולים להכיל רבע-לוג של מים, ובלבד שהם כלי שרת. כנראה, אין צורך שהכיור יכיל כמות גדולה כל כך של מים.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַחָא: בְּקוֹדֵחַ בְּתוֹכוֹ.
רב אדא בר אהבה אומר: הברייתא מתייחסת למקרה שבו קודחים חור בכיור ומניחים כלי קטן בהרבה על החור כצינור למים. אפילו אם הכלי הזה קטן מאוד, הכהן רשאי לקדש ממנו את ידיו ואת רגליו, בתנאי שיש בכיור די מים לארבעה כהנים.
וְהָא ״מִמֶּנּוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא! ״יִרְחָצוּ״ – לְרַבּוֹת כְּלִי שָׁרֵת.
הגמרא שואלת: אבל האם הרחמן לא קובע שעל הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם "ממנו," כלומר, מן הכיור ולא מכלי אחר? הגמרא משיבה: הפסוק הבא חוזר על הביטוי "ירחצו," כדי לכלול כל כלי שרת.
אִי הָכִי, כְּלִי חוֹל נָמֵי! אָמַר אַבָּיֵי: כְּלִי חוֹל לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מִקַּל וָחוֹמֶר מִכַּנּוֹ; וּמָה כַּנּוֹ, שֶׁנִּמְשַׁח עִמּוֹ – אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ; כְּלִי חוֹל, שֶׁאֵינוֹ נִמְשָׁח עִמּוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ?!
הגמרא מקשה: אם כן, אם כך, היה צריך להיות מותר לכהן להשתמש גם בכלי חול. אביי אומר: אין אתה יכול לומר שכהן רשאי לקדש את ידיו ואת רגליו מתוך כלי חול, שכן ניתן ללמוד את הדבר בקל וחומר מן ההלכה הנוגעת לכן של הכיור: ומה כנו, שנמשח עמו (ראה שמות מ:יא), אינו בכל זאת ראוי לכהן לקדש ממנו את ידיו ואת רגליו במים, לגבי כלי חול, שלא נמשח עם הכיור, כל שכן שאינו ראוי לכהן לקדש ממנו את ידיו ואת רגליו במים?
וְכַנּוֹ מְנָלַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא כַּנּוֹ מְקַדֵּשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכִּיּוֹר מְקַדֵּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת״ – לִנְחֹשֶׁת הִקַּשְׁתִּיו וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.
הגמרא מבהירה: ומניין לנו שמים מן הכן של הכיור פסולים? כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: אפשר היה לחשוב שמים מן כנו יהיו כשרים לכהנים לקדש את ידיהם ואת רגליהם כשם שמים מן הכיור עצמו כשרים לקדש את ידיהם ואת רגליהם. לכן, הפסוק אומר: "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת" (שמות ל:יח). הפסוק מלמד שהשוויתי את הכן ואת הכיור רק לעניין החובה ששניהם יהיו עשויים מנחושת, ולא לדבר אחר. אלא שהכן, שלא כמו הכיור, פסול לקידוש.
אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מָה לְכַנּוֹ – שֶׁאֵין עָשׂוּי לְתוֹכוֹ; תֹּאמַר בִּכְלִי חוֹל – שֶׁעָשׂוּי לְתוֹכוֹ?! אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״ – לְמַעוֹטֵי כְּלִי חוֹל.
מר זוטרא, בנו של רב מרי, אמר לרבינא: ניתן להפריך את ההסקה מסוג קל וחומר: מה מיוחד בבסיסו? הוא מיוחד בכך שחלקו הפנימי אינו מיועד לשימוש, שכן הוא נועד לשמש רק כמעמד. האם תאמר שההלכה זהה לגבי כלי חולין, אשר חלקו הפנימי מיועד לשימוש? אלא, יש לומר שהמונח "ממנו" בא למעט כלי חולין.
אִי הָכִי, כְּלִי שָׁרֵת נָמֵי! הָא רַבִּי רַחֲמָנָא ״יִרְחָצוּ״.
הגמרא מקשה: אם כן, "ממנו" היה צריך למעט גם כלי שרת. הגמרא משיבה: אלא שהרחמן מרבה את ההלכה במונח "ירחצו," כדי לכלול כלי שרת.
וּמָה רָאִיתָ? זֶה טָעוּן מְשִׁיחָה כָּמוֹהוּ, וְזֶה אֵין טָעוּן מְשִׁיחָה כָּמוֹהוּ.
הגמרא שואלת: ומה ראית שהביא אותך לכלול כלי שרת ולהוציא כלי שאינו קדוש, ולא להפך? הגמרא משיבה: זה, כלי שרת, טעון משיחה כמו הכיור כאשר המשכן מוקם (ראו שמות, פרק מ), וזה, כלי שאינו קדוש, אינו טעון משיחה כמו הכיור.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּשְׁלִים לְמֵי מִקְוֶה – מַשְׁלִים לְמֵי כִיּוֹר. לִרְבִיעִית – אֵינוֹ מַשְׁלִים.
§ ריש לקיש אומר: כל נוזל שאפשר להשתמש בו כדי להשלים את השיעור הנדרש של מים למקווה, יכול להשלים את השיעור הנדרש של מים עבור הכיור. אבל אין הוא יכול להשלים את הרביעית-לוג הנדרשת לנטילת ידיים.
לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי טִיט הַנִדּוֹק – הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּפָרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ, אֲפִילּוּ לִרְבִיעִית נָמֵי! וְאִי אֵין פָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ, אֲפִילּוּ לְמִקְוֶה נָמֵי אֵין מַשְׁלִים!
הגמרא שואלת: אמירה זו באה למעט מה כפסול להשלמת השיעור הנדרש לנטילת ידיים? אם נאמר שהיא באה למעט טיט שנימוח, יש קושי, שכן כיצד הוא טיט זה נראה? אם הוא באופן שפרה יכולה לרבוץ ולשתות ממנו, הוא נחשב למים וראוי להיות כשר אפילו כדי להשלים את שיעור רביעית לוג לנטילת ידיים. ואם פרה אינה יכולה לרבוץ ולשתות ממנו, אין הוא ראוי אפילו להשלים את השיעור הנדרש למקווה.
אֶלָּא לְמַעוֹטֵי יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִּין – אֲפִילּוּ בְּעֵינַיְיהוּ נָמֵי! דְּהָא תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁתְּחִילַּת בְּרִיָּיתוֹ מִן הַמַּיִם – מַטְבִּילִין בּוֹ; וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מַטְבִּילִין בְּעֵינוֹ שֶׁל דָּג!
אלא, אמור שמשמעות הדבר היא להוציא יתושים אדומים שמקורם וגדילתם במים. גם זה קשה, שכן אפילו בפני עצמם הם עשויים להוות את מלוא השיעור של המקווה, ולא רק להשלים שיעור חסר של מים; כפי שנלמד בברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לגבי כל דבר שמקורו במים, מותר לטבול בו, שכן הוא נחשב כאילו היה מים. ורב יצחק בר אבדימי אומר: מותר לטבול אפילו בעין דג שנימוחה, אם יש בה נפח מספיק.
אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה. דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכוָּּונוֹת; נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד רוּבּוֹ.
רב פפא אומר: האמירה של ריש לקיש באה למעט מקרה שבו אדם הוסיף סאה וגרע סאה, כפי שלמדנו במשנה (מקוואות ז, ב): במקרה של מקווה שיש בו השיעור המינימלי של ארבעים סאה בדיוק של מים, ואדם הוסיף סאה של נוזל שאינו מים, ואחר כך גרע סאה מן התערובת, המקווה נשאר כשר. הנוזל שנוסף נחשב בטל בארבעים סאה של מים, כך שכאשר מסירים סאה אחת מן התערובת, עדיין נשארות ארבעים סאה הנדרשות של מים כשרים. ורב יהודה בר שילא אומר שרב אסי אומר שרבי יוחנן אומר שהלכה זו חלה עד רובו של שיעור המקווה. הוספה וגריעה של נוזל כזה לשיעור הנדרש לנטילת ידיים פוסלת את המים.
אָמַר רַב פָּפָּא: אִם קָדַח בּוֹ רְבִיעִית – מַטְבִּילִין בּוֹ מְחָטִין וְצִינּוֹרִיּוֹת, הוֹאִיל וּמֵהֶכְשֵׁירָא דְּמִקְוֶה אָתֵי.
רב פפא אומר: אם קדח בקיר של מקווה, ודפנות הנקב יכולות להכיל רביעיתלוג של נוזל, מותר להטביל כלים קטנים כגון מחטים וקרסים בתוך הנקב, אף על פי שהוא מהווה חלל נפרד מן המקווה, שכן כשרות המים שבנקב נובעת מכשרותם של המים שבמקווה. הלכה זו מקבילה לזו שנידונה לגבי הכיור.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מֵי מִקְוֶה כְּשֵׁירִים לְמֵי כִיּוֹר.
§ רבי ירמיה אומר שריש לקיש אומר: מי מקווה כשרים לשמש כמי הכיור.
לְמֵימְרָא דְּלָא מַיִם חַיִּים נִינְהוּ?! וְהָתַנְיָא: ״בְּמַיִם״ – וְלֹא בְּיַיִן, ״בְּמַיִם״ – וְלֹא בְּמָזוּג, ״בְּמַיִם״ – לְרַבּוֹת שְׁאָר מַיִם; וְקַל וָחוֹמֶר לְמֵי כִיּוֹר. מַאי קַל וָחוֹמֶר לְמֵי כִיּוֹר? לָאו דְּמַיִם חַיִּים נִינְהוּ?
הגמרא שואלת: האם יש לומר שהמים שבכיור אינם צריכים להיות מים זורמים, כלומר, מי מעיין? והרי שנינו בברייתא: הכתוב מלמד שצריך לרחוץ את קרביו של הקרבן: "במים" (ויקרא א:ט), ולא ביין; "במים," ולא ביין מעורב במים; "במים," לרבות שאר סוגי מים, אפילו כאלה שאינם מי מעיין. וניתן להסיק בקל וחומר שהמים המשמשים לכיור כשרים לרחיצת הקרביים. מהו היסוד של הקל וחומר שהמים המשמשים לכיור כשרים גם כן? האם אין זה משום שהם באים ממקור של מים זורמים ולכן הם ראויים בוודאי לרחיצת הקרביים?
לָא, (לִקְדּוֹשׁ) דְּקַדִּישׁ וְקַדִּישֵׁי מְעַלְּיוּתָא הִיא. וְהָא תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״מַיִם״ – שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם לְוַוי,
הגמרא משיבה: לא, ההסקה מסוג קל וחומר מבוססת על כך שהמים המשמשים לכיור הם מקודשים לעבודה. הגמרא שואלת: אך האם מים מקודשים הם עדיפים, והרי התורה קובעת בפשטות "מים"? והאם רבי שמואל לא לימד: המילה "מים" האמורה בפסוק מציינת דווקא מים ששמם אינו נלווה בתואר;
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria