תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חוּקָּה״–״חוּקָּה״ לִגְזֵירָה שָׁוָה.
הפסוק קובע "חוק" בנוגע לאלה ששתו יין, וכן הוא קובע "חוק" בנוגע לבגדי הכהונה (שמות כ"ח:מ"ג) ובנוגע לרחיצת הידיים והרגליים (שמות ל':כ"א). לכן לומדים בגזירה שווה שההלכה בכל שלושת המקרים זהה. אם כן, כבר יש מקור להלכה שמי שחסרים לו בגדי הכהונה הנדרשים פוסל את העבודה.
אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה דְּזָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה, אֲבָל עֲבוֹדָה דְּאֵין זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא משיבה: אילו למדנו את ההלכה רק משם, הייתי אומר: דבר זה, כלומר, שעבודתו של מי שחסרים לו הבגדים הנדרשים פסולה, חל רק על עבודה שעבורה זר חייב לקבל עונש מיתה בידי שמים, שכן זהו נושא הקטע הדן במי ששתו יין. אבל לגבי עבודה שעבורה זר אינו חייב לקבל מיתה בידי שמים, אומר שהם אינם כפופים להלכה זו. לכן, הפסוק (שמות כט:ט) מלמדנו שההלכה חלה על כל העבודות.
אַשְׁכְּחַן מְחוּסַּר בְּגָדִים, שְׁתוּיֵי יַיִן מְנָלַן? אָתְיָא ״חוּקָּה״–״חוּקָּה״ מִמְּחוּסַּר בְּגָדִים.
הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה שמי שחסרים לו הבגדים הנדרשים פוסל את כל העבודות, אפילו את אלו שעבורן זר אינו חייב מיתה בידי שמים; מניין לנו שההלכה זהה גם לגבי מי ששתו יין, שהרי הפסוק בויקרא (10:9–10) עוסק רק בעבודות שעבורן זר חייב מיתה? הגמרא משיבה: דבר זה נלמד בגזירה שווה בין המילה "חוקת" האמורה שם לבין המילה "חוקת" שבפסוקים העוסקים במי שחסרים לו הבגדים הנדרשים.
וְהָא תַּנָּא ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין וְגוֹ׳״ קָא נָסֵיב לַהּ! מִקַּמֵּי דְּלֵיקוּם גְּזֵירָה שָׁוָה.
הגמרא שואלת: אבל האם אין התנא של הברייתא הנזכרת לומד שדיני העבודה של מי ששתו יין פסולים מן הפסוק: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול" (ויקרא י:י), ולא בגזירה שווה לכהן החסר את הבגדים הנדרשים? הגמרא משיבה: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול" הוא המקור להלכה זו רק לפני שהגזירה השווה עומדת. משנגזרה הגזירה השווה, היא המקור להלכה גם לגבי מי ששתו יין.
וְהָא תַּנָּא מְחוּסַּר בְּגָדִים הוּא דְּקָא יָלֵיף מִשְּׁתוּיֵי יַיִן! הָכִי קָאָמַר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא נֶחְלְקוּ בֵּין מְחוּסַּר בְּגָדִים – לִשְׁתוּיֵי יַיִן וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חוּקָּה״–״חוּקָּה״ לִגְזֵירָה שָׁוָה.
הגמרא מקשה: אבל האם אין התנא של הברייתאלומד את ההלכה בנוגע למי שחסרים לו הבגדים הנדרשים עצמם מן המקרה של מי ששתו יין? הגמרא משיבה: למעשה, הפסול של עבודות שנעשו בידי מי ששתה יין נלמד מן המקרה של מי שחסרים לו בגדים. וזה מה שהתנאאומר: מנין נלמד שאין הבדל בין מי שחסרים לו הבגדים הנדרשים ובין מי ששתו יין ומי שידיו ורגליו אינן רחוצות, וששלושתם פוסלים את כל העבודות? הפסוקים אומרים את המילה: ״חוקה״, ״חוקה״, כדי ללמוד גזירה שווה.
אֶלָּא ״לְהַבְדִּיל״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב – דְּרַב לָא מוֹקֵים אָמוֹרָא עֲלֵיהּ מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ, מִשּׁוּם שִׁכְרוּת.
הגמרא שואלת: אבל אם ההלכה שמי ששתה יין פוסל את העבודה נלמדת מן הגזירה השווה, למה לי הפסוק: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול"? הגמרא משיבה: הפסוק נצרך בהתאם למנהגו של רב, שכן רב לא היה מעמיד מתורגמן לפניו, כלומר, לא היה דורש ברבים, מן הזמן ששתה יין ביום טוב אחד ועד לחברו, היום טוב השני, מפני השכרות. רב חשש שלא יפסוק כראוי, משום שהיה נהוג לשתות יין בימים טובים, והפסוק אומר: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה'" (ויקרא י, י–יא), ומכאן שמי ששתה יין אינו רשאי להורות הלכה.
אַכַּתִּי מֵהָכָא נָפְקָא?! מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ – בְּכִיהוּנּוֹ; לִימֵּד עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה!
הגמרא שואלת: ועדיין, האם הפסול של עבודות שנעשו בידי מי שחסרים לו הבגדים הנדרשים נלמד מכאן, כלומר, מן הפסוק: "וחגרת אותם אבנט, אהרן ובניו" (שמות כט:ט)? הרי הוא נלמד משם: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א:ז). הלשון המיותרת "הכהן" באה ללמד שהוא רשאי לעבוד רק במצבו הכהני. לפיכך הפסוק מלמד כי לעניין כהן גדול שלבש את בגדי כהן הדיוט ועבד עבודות , עבודתו פסולה.
אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה דִּמְעַכְּבָא כַּפָּרָה, אֲבָל עֲבוֹדָה דְּלָא מְעַכְּבָא כַּפָּרָה – לָא.
הגמרא משיבה: אילו היה אדם לומד את ההלכה רק משם, הייתי אומר: דבר זה חל רק על עבודה שהיא הכרחית לכפרה. אבל עבודה שאינה הכרחית לכפרה, כגון נתינת אש על המזבח, אינה כפופה להלכה. לכן, הפסוק (ויקרא א׳:ז׳) מלמד שההלכה חלה אפילו על עבודות שאינן הכרחיות.
וְאַכַּתִּי מֵהָכָא נָפְקָא?! מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים וְגוֹ׳״ – ״הַכֹּהֲנִים״ בְּכִיהוּנָן; מִכָּאן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה!
הגמרא שואלת: אבל עדיין, האם ההלכהנלמדת מכאן, כלומר, מכל המקורות הקודמים? הרי היא נלמדת משם: "ובני אהרן הכהנים יערכו את הנתחים, את הראש ואת הפדר, על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א:ח). הלשון המיותרת "הכהנים" באה ללמד שהכהנים רשאים לעבוד רק כשהם במצב כהונתם. מכאן לומדים כי לגבי כהן הדיוט שלבש את בגדי הכהן הגדול ועבד עבודות קרבנות, עבודתו פסולה.
אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי חִיסּוּר, אֲבָל יִיתּוּר – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא משיבה: אילו נגזרה ההלכה רק משם, הייתי אומר: דבר זה חל רק על חוסר בבגדים, כגון כהן גדול שלבש פחות משמונת בגדיו הנדרשים, אבל תוספת בגדים, כגון כהן הדיוט שלבש יותר מארבעת בגדיו הנדרשים, אינה כפופה להלכה. לפיכך פסוק זה מלמדנו שההלכה חלה אפילו על תוספת בגדים.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ מְרוּשָּׁלִין, מְסוּלָּקִין, מְשׁוּחָקִים – וְעָבַד; עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה. לָבַשׁ שְׁנֵי מִכְנָסַיִם, שְׁנֵי אַבְנֵטִים, חָסֵר אַחַת, יָתֵר אַחַת, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ רְטִיָּה עַל מַכַּת בְּשָׂרוֹ תַּחַת בִּגְדוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ
§ החכמים לימדו: אם בגדי הכהן היו נגררים על הקרקע, או מורמים [mesulakin] הרחק מן הקרקע, או פרומים, והכהן ביצע את עבודות הקרבן כשהוא לובש אותם, עבודתו כשרה. אם לבש שני זוגות של מכנסיים או שני אבנטים, או אם חסר לו אחד מן הבגדים הנדרשים לו, או אם לבש בגד נוסף אחד, או במקרה שבו לכהן הייתה תחבושת על פצע בגופו מתחת לבגדו כך שהתחבושת חצצה בין הבגדים לבין עורו, או אם לבש בגדים שהיו
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria