דִּכְתִיב: ״וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל – אַרְבָּעִים שָׁנָה; בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים [וְגוֹ׳]״.
כפי שנכתב: "והימים אשר מלך דוד על ישראל היו ארבעים שנה: שבע שנים מלך בחברון, ושלושים ושלוש שנים מלך בירושלים" (מלכים א׳ 2:11). בשנה הראשונה שבה מלך דוד בירושלים הוא הביא לשם את הארון מקריית יערים. הארון היה אפוא בקריית יערים במשך עשרים שנה. כאשר מוסיפים לכך את שלושים ושלוש שנות מלכות דוד בירושלים, מתקבל סך של חמישים ושלוש שנים מחורבן שילה. במשך כל השנים הללו, ובתחילת מלכות שלמה, המשכן היה בנוב ובגבעון (ראו מלכים א׳ 3:4).
וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: ״וַיָּחֶל לִבְנוֹתוֹ בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ״. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אֶחָת.
ובאשר לבניית המקדש בימי שלמה, כתוב: "ויחל לבנות אותו ביום השני בחודש השני, בשנה הרביעית למלכותו" (דברי הימים ב׳ 3:2), שהייתה השנה ה־480 לאחר היציאה ממצרים (ראו מלכים א׳ 6:1). כאשר מחסרים מן ה־480 את ארבעים השנים במדבר, את ארבע־עשרה השנים שהמשכן עמד בגלגל, ואת חמישים ושבע השנים שהמשכן עמד בנוב ובגבעון, שסכומן 111 שנים, נותרות לשילה 370 פחות אחת שנים שבהן המשכן עמד שם.
בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן [וְכוּ׳]. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״;
§ המשנה מלמדת שכאשר שילה חרבה והם הגיעו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות הפרטיות וקרבנות בקדושה קלה היו נאכלים בכל עיר בארץ ישראל. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? הם נלמדים כפי שלימדו חכמים: נאמר לעם היהודי שכאשר ייכנסו לארץ ישראל יהיה מותר להם להקריב על במות פרטיות, "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב:ט), שבאותו זמן הבמות הללו יהיו אסורות.
״אֶל הַמְּנוּחָה״ – זוֹ שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. לָמָּה חִלְּקָן? כְּדֵי לִיתֵּן הֶיתֵּר בֵּין זֶה לָזֶה.
הגמרא מפרשת את הפסוק: "אל המנוחה"; זה רמז לשילה. "ואל הנחלה"; זה רמז לירושלים. אפשר לשאול: מדוע הפסוק מחלק ביניהן לשני ביטויים, כלומר, "מנוחה" ו"נחלה"? זאת כדי להתיר להקריב בבמות פרטיות בתקופה שבין זו לזו. לכן, היה מותר להקריב בבמות פרטיות בתקופת נוב וגבעון.
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי לִיתְנֵי! אֲמַר לֵיהּ: מַעֲשֵׂר – ״שָׁם״–״שָׁם״ מֵאָרוֹן קָא יָלְפִי; כֵּיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה, מַעֲשֵׂר נָמֵי לָא הֲוַאי.
ריש לקיש אמר לרבי יוחנן: ילמד התנא של המשנה גם את ההלכה בנוגע למעשר שני. רבי יוחנן אמר לו: מעשר שני נלמד מן מה שנכתב לגבי הארון, באמצעות הגזירה השווה בין "שם" ל"שם". לגבי מעשר שני נאמר בפסוק: "ואכלתם שם לפני ה' אלוהיכם" (דברים יב, ז), ואילו לגבי הארון נאמר בפסוק: "ושמת שם את ארון העדות" (שמות מ, ג). בשל ההיקש בין מעשר שני לבין הארון, ניתן להסיק כי כשם שלא היה ארון בנוב ובגבעון, שכן באותו זמן היה בקריית יערים, כך גם לא היה שם מעשר שני נאכל.
אִי הָכִי, פֶּסַח וְקָדָשִׁים נָמֵי – דְּ״שָׁם״–״שָׁם״ מֵאָרוֹן יָלְפִי; דְּכֵיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה, אִינְהוּ נָמֵי לָא הֲווֹ!
ריש לקיש שאל: אם אכן כך שזהו המקור, אזי לגבי קרבן הפסח ושאר הקורבנות, שלדעת הכול נאכלו בנוב ובגבעון, ניתן גם לומר שהם נלמדים מן הארון באמצעות הגזירה השווה בין "שם" ל"שם," ומאחר שהארון לא היה בנוב ובגבעון, גם הם לא היו שם.
אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ הָא, מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן, אֲבָל חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן – הָכָא וְהָכָא לָא קְרוּב. מַעְשַׂר בְּהֵמָה – חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן הוּא, וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר דָּגָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
רבי יוחנן אמר לו: ביחס לזה שאמר לך זאת, כלומר, התנא של המשנה, שממנו הסקת שמעשר שני לא נאכל בנוב ובגבעון, בהתאם לדעתו של מי נאמר דבר זה שלו? זוהי דעתו של רבי שמעון, שאומר: אפילו הציבור הקריב על במה ציבורית גדולה, כגון בנוב ובגבעון, רק קרבנות פסח וקרבנות ציבור חובה שיש להם זמן קבוע. אבל קרבנות חובה שאין להם זמן קבוע לא הוקרבו לא כאן ולא כאן, כלומר, לא על במה ציבורית גדולה ולא על במה פרטית קטנה. בכלל זה מעשר בהמה, שהוא קרבן חובה שאין לו זמן קבוע, ומעשר דגן הוקש למעשר בהמה. מאחר שקרבנות מעשר בהמה לא הובאו באותו זמן, גם מעשר שני לא נאכל שם.
מִכְּלָל דִּלְרַבִּי יְהוּדָה קְרוּב? אִין; דְּהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נֶאֱכָלִין בְּנוֹב וְגִבְעוֹן לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא בָּעֵי בִּירָה! וְלָאו תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שָׁלֹשׁ בִּירוֹת הֵן – שִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים? הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ: לַאֲכִילַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא שואלת: על בסיס זה, האם ניתן להסיק בדרך היקש שלפי דעתו של רבי יהודה, קרבנות חובה שאין להם זמן קבוע הוקרבו על מזבח ציבורי גדול, מעשר שני נאכל שם וקרבנות מעשר בהמה הוקרבו? הגמרא משיבה: כן, כפי שאומר רב אדא בר מתנא: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלו בנוב ובגבעון לפי שיטתו של רבי יהודה. הגמרא מקשה: אבל אלה טעונים את המקדש, ולא אוהל, שאליו יבואו אנשים לאכול מעשרות. הגמרא משיבה: והאם לא לימד רב יוסף ברייתא האומרת: היו שם שלושה מקדשים: שילה, נוב וגבעון, ובית העולמים. הוא שונה אותה והוא אומר בה: מדובר כאן באכילת מעשר שני, וזה בהתאם לדעתו של רבי יהודה.
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם [וְכוּ׳]. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״ – ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם.
§ המשנה מלמדת שכאשר הם הגיעו לירושלים, נאסרו הבמות הפרטיות ולא הייתה עוד תקופה לאחר מכן שבה הותרו. והמקדש בירושלים תואר כ"נחלה". בעניין זה, לימדו החכמים בברייתא: הפסוק הדן בהיתר הבמות הפרטיות קובע: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב:ט). הגמרא מפרשת: לגבי "מנוחה", זו התייחסות לשילה, ולגבי "נחלה", זו התייחסות לירושלים.
וְאוֹמֵר: ״הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר״, וְאוֹמֵר: ״הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וכן, הפסוק הקושר נבואה בנוגע לירושלים אומר: "עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי…הייתה לי נחלתי כאריה ביער" (ירמיהו י"ב:ז–ח). וכן, בנוסף, באותה נבואה עצמה הפסוק אומר: "העיט צבוע נחלתי לי? העיטים סביבה עליה?" (ירמיהו י"ב:ט). זהו דבריו של רבי יהודה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״מְנוּחָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״נַחֲלָה״ זוֹ שִׁילֹה. וְאוֹמֵר: ״זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ״, וְאוֹמֵר: ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ״.
לעומת זאת, רבי שמעון אומר: לגבי "מנוחה," זו התייחסות לירושלים, ולגבי "נחלה," זו התייחסות לשילה. ודבר זה ניכר מן הפסוק שאומר: "זאת מנוחתי עדי עד; פה אשב כי איוויתיה" (תהילים קלב:יד). ונאמר בפסוק הקודם: "כי בחר ה' בציון; איווה למושב לו" (תהילים קלב:יג), דבר המצביע על כך שהפסוקים מתייחסים לירושלים.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״נַחֲלָה״ זוֹ שִׁילֹה – ״אֶל הַנַּחֲלָה וְאֶל הַמְּנוּחָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״מְנוּחָה״ דְּלָא מְטֵיתוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְ״נַחֲלָה״ נָמֵי לָא מְטֵיתוּ.
הגמרא מקשה: מובן, לשיטת מי שאומר כי לגבי "מנוחה," זו התייחסות לשילה; שכן כך נאמר: "אל המנוחה ואל הנחלה," לפי הסדר הכרונולוגי, שהרי תקופת שילה קדמה לזו של ירושלים. אבל לשיטת מי שאומר כי לגבי "מנוחה," זו התייחסות לירושלים, ולגבי "נחלה," זו התייחסות לשילה, היה על הפסוק לומר: אל הנחלה ואל המנוחה. הגמרא מסבירה: כך הפסוק אומר: כאשר תיכנסו לארץ ישראל יותרו במות פרטיות, ואין צריך לומר שעדיין לא הגעתם אל ה"מנוחה," כלומר, המקדש בירושלים, אלא שאפילו לא הגעתם אל ה"נחלה," כלומר, המשכן בשילה.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ
§ ביחס למילים "מנוחה" ו"נחלה" בפסוק הנזכר לעיל, בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד כי זו וזו, כלומר, שני המונחים, הם רמז לשילה. רבי שמעון בן יוחאי אומר: זו וזו הם רמז לירושלים. הגמרא שואלת: מובן, לפי מי שאומר כי ביחס ל"מנוחה", זו היא