נִמְצְאוּ זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״ –
כתוצאה מכך היה נמצא שגם זבים וגם אלה שהם טמאים מבחינה פולחנית מטומאה הנגרמת על ידי מת נשלחים מחוץ למחנה אחד, כלומר, מחנה השכינה, ושניהם מותרים במחנה ישראל. אבל התורה אמרה לגבי שילוח הטמאים מחוץ למחנה: "מחוץ למחנה תשלחו אותם; ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה:ג).
תֵּן מַחֲנֶה לָזֶה וּמַחֲנֶה לָזֶה.
השימוש בלשון הרבים "מחנות" מציין: תן מחנה מסוים לזה הקבוצה, כלומר, לאלו הטמאים טומאת מת, שמותר להם להיכנס למחנה לויה אך אסור להם להיכנס למחנה השכינה, ותן מחנה מסוים לזה הקבוצה, כלומר, לאלו שהם זבים, שמותר להם להיכנס למחנה ישראל אך אסור להם להיכנס למחנה השכינה או למחנה לויה. אילו לא היה מחנה לויה בשילה, היה יוצא מכך שגם זב וגם מי שטמא בטומאת מת נשלחים רק ממחנה אחד, ואין הבדל ביניהם.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מַאי, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לָא הֲוַאי?! נִמְצְאוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין לְמָקוֹם אֶחָד, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ – שֶׁלֹּא יֵשֵׁב טָמֵא אַחֵר עִמּוֹ!
רבא אמר לו: אלא, מה היית אומר במקום זאת? האם היית אומר שמחנה ישראל לא היה קיים בשילה? אם כן, יימצא שזבים ומצורעים שניהם נשלחים למקום אחד, כלומר, מחוץ למחנה לויה. אבל התורה אמרה לגבי המצורע: "בדד ישב; מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג:מו). המילה "בדד" מלמדת שאדם טמא אחר לא ישב עמו.
אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלְּהוּ תְּלָתָא הָווּ; וּמַאי לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁתֵּי מַחֲנוֹת – לִקְלִיטָה. מִכְּלָל דִּבְמִדְבָּר הֲוַאי קָלְטָה מַחֲנֵה לְוִיָּה?
אלא, צריך לומר כי למעשה, כל שלושת המחנות היו קיימים בשילה, ומה פירושו של מה שנשנה לגבי שילה: היו שם רק שני מחנות? הדבר אמור לגבי העובדה שמחנה לויה לא סיפק מקלט למי שהרג את חברו בשגגה. הגמרא שואלת: מכאן יש להסיק, האם משמעות הדבר היא שבמדבר מחנה לויה אכן סיפק מקלט למי שהרגו אחרים בשגגה?
אִין; וְהָא תַּנְיָא: ״וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם״ – בְּחַיֶּיךָ מָקוֹם, מְקוֹמֶךָ; ״אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״. מְלַמֵּד שֶׁמַּגְלִין בַּמִּדְבָּר. לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.
הגמרא משיבה: כן, וכך גם שנוי בברייתא לגבי הפסוק העוסק בערי המקלט. הפסוק אומר: "ואשר לא צדה…ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא:יג). הביטוי "ושמתי לך" מלמד שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: יהיה מקום המספק מקלט לרוצחים בשגגה אפילו בחייך. המונח "מקום" משמעו שהוא יהיה ממקומך, כלומר מחנה לויה שימש כמקום שסיפק מקלט במדבר. "אשר ינוס שמה" מלמד שגם במדבר יגלו בני ישראל רוצחים בשגגה במדבר גם כן, עוד לפני שנכנסו לארץ. להיכן הגלו רוצחים בשגגה כשהיו במדבר? הגלו אותם למחנה לויה, שסיפק מקלט.
מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁהָרַג – גּוֹלֶה מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, וְאִם גָּלָה לְפִלְכּוֹ – פִּלְכּוֹ קוֹלְטוֹ.
מכאן החכמים אמרו: לוי שהרג בשגגה גולה מעיר לויים אחת לעיר לויים אחרת. ואם גלה לאזור אחר בתוך עירו, עירו קולטתו, כלומר, היא מספקת לו מקלט.
מַאי קְרָא? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב״ – עִיר שֶׁקְּלָטַתּוּ כְּבָר.
הגמרא שואלת: מהו הפסוק שממנו נלמד העיקרון שמי שכבר גלה לעיר מקלט ולאחר מכן הרג אדם אחר, גולה לאזור אחר באותה עיר? רב אחא בר רב איקא אומר שהפסוק: "כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר ל"ה:כ"ח), מלמד שאפשר להגלותו אל עיר שכבר התקבל בה, שכן הפסוק מתייחס אליה כאל עירו, והוא ימשיך לשבת שם.
בָּאוּ לַגִּלְגָּל. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל נִידָּר וְנִידָּב – הָיָה קָרֵב בְּבָמָה, שֶׁאֵין נִידָּר וְנִידָּב – אֵין קָרֵב בְּבָמָה. מִנְחָה וּנְזִירוּת – קְרֵיבִין בְּבָמָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קֵרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים בִּלְבָד.
§ המשנה מלמדת שכאשר העם היהודי הגיעו לגלגל הותרו במות פרטיות. הגמרא מפרטת: חכמים לימדו בברייתא: כל קרבן שהובא מחמת נדר, או נתרם בנדבה, הוקרב על במה פרטית; וכל קרבן שאינו בא מחמת נדר ולא נתרם בנדבה, אלא הוא חובה, לא הוקרב על במה פרטית. לפיכך, מנחה, שבדרך כלל מובאת בנדבה, וקרבנות של נזיר, שמעמדם כקרבנות נדר שכן איש אינו מוכרח להיות נזיר, הוקרבו על במה פרטית. זו היא דעת רבי מאיר. וחכמים אומרים: רק עולות ושלמים הוקרבו על במה פרטית, ולא מנחות ולא קרבנות נזיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל. וּמַה בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לְבֵין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל? אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת. וּבָמָתוֹ שֶׁבְּרֹאשׁ גַּגּוֹ לֹא הָיָה מַקְרִיב עָלֶיהָ אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים.
רבי יהודה אומר: כל קורבן שהציבור או היחיד היו יכולים להקריב באוהל מועד שבמדבר היו יכולים גם להקריב באוהל מועד שבגלגל. מה, אם כן, ההבדל בין אוהל מועד שבמדבר ובין אוהל מועד שבגלגל? בזמן אוהל מועד שבמדבר לא הותרו במות פרטיות וניתן היה להקריב קורבנות רק במשכן, ואילו בזמן אוהל מועד שבגלגל הותרו במות פרטיות. אבל אפילו אם אדם רצה להקריב קורבן על במתו הפרטית שעל גגו, עדיין היה יכול להקריב עליה רק עולות ושלמים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל; וְכָאן וְכָאן לֹא קָרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פְּסָחִים
והרבנים אומרים: כל קורבן שהציבור היה יכול להקריב באוהל מועד במדבר היה יכול גם להיקרב באוהל מועד בגלגל, וכאן, במשכן שבגלגל, ושם, על הבמות הפרטיות, הקריבו רק עולות ושלמים עבור יחיד. רבי שמעון אומר: אפילו הציבור לא הקריב כל סוג של קורבן באוהל מועד שבגלגל; הם הקריבו רק קורבנות פסח