בעל מום זמני, שהקריבו מחוץ לחצר המקדש, הרי הוא פטור. רבי שמעון אומר: לגבי בעלי מום קבוע הרי הוא פטור; לגבי בעלי מום זמני הרי הוא חייב על עבירה על איסור, אך אין זה מסוג האיסורים שעליהם יקבל כרת, משום שבסופו של דבר הבהמה תהיה ראויה לקרבן.

באשר לתורים שזמן כשרותם לקרבן טרם הגיע, שכן הם כשרים לקרבן רק כשהם מבוגרים יותר, לאחר שכנפיהם מקבלות גוון זהוב; ובן יונה שזמנו לכשרות עבר, שכן הוא כשר רק כשהוא צעיר וכנפיו טרם קיבלו גוון צהבהב, ושחט אחד מהם בחוץ לעזרת המקדש, הרי הוא פטור. רבי שמעון אומר: לגבי בן יונה שזמנו לכשרות עבר — אדם פטור, ואילו לגבי תורים שזמן כשרותם טרם הגיע הרי הוא עובר על איסור.

באשר לבהמה עצמה ואת ולדה שנשחטו באותו יום, כאשר אדם עובר על איסור בשחיטת השנייה, וכן בהמה שזמנה עדיין לא הגיע, אם הקריב אותה מחוץ לעזרת המקדש הוא פטור. רבי שמעון אומר: לגבי בהמה שזמנה עדיין לא הגיע, אותו אדם עובר על איסור בלבד, כפי שרבי שמעון אומר: לגבי כל בהמת קודשים הראויה לבוא ולהיקרב לאחר חלוף הזמן, אם הקריב אותה מחוץ לעזרה, אותו אדם עובר על איסור אך אין חיוב כרת. וחכמים אומרים: בכל מקרה שאין בו חיוב כרת אין בו עבירה על איסור.

המשנה מוסיפה: בהמה מוגדרת ככזו שזמנה עדיין לא הגיע, בין אם היא בלתי כשירה מעיקרה מחמת פגות, כגון יונים שכנפיהן עדיין לא קיבלו גוון זהוב או בהמה שגילה פחות משבעה ימים (ראו ויקרא כ״ב:כ״ז), או בין אם היא פגומה מבחינת בעליה.

איזו היא הבהמה שעדיין לא הגיע זמנה מפני שהיא מוקדמת עבור בעליה? זו בהמתו של איש שרואה זיבה [zav], ואישה שרואה זיבה של דם רחמי לאחר ימי נידתה [zava], ויולדת, ומצורע שעדיין לא הושלמה תקופת טומאתם, שבה בעלים אלה, שהם טמאים, הקריבו את חטאותיהם או את אשמותיהם בחוץ לעזרת המקדש. במקרה זה הם פטורים, שכן אינם לא חייבים ולא רשאים להביא את הקרבנות הללו. אבל אם הקריבו את עולותיהם או את שלמיהם בחוץ לעזרה הם חייבים, שכן קרבנות אלה יכולים לבוא כקרבנות נדבה אף אם בעליהם טמא.

מי שמעלה מחוץ לעזרת המקדש חלק מבשר חטאת שנאכל; מבשר אשם; מבשרם של קורבנות אחרים מקודשי קודשים שנאכלים, כגון הכבשים המוקרבים בחג שבועות, או מבשר קודשים קלים, פטור, שכן כל אלה נאכלים בידי הכוהנים ואינם מוקרבים על המזבח. וכן מאותו הטעם, מי שהקריב חלק משיירי מנחת העומר, מידה של שעורים המובאת כקורבן ציבור בשישה עשר בחודש העברי ניסן, לאחר שנקמצה הקומץ; או שתי הלחם, כלומר, קורבן הציבור בחג שבועות של שתי כיכרות מן החיטה החדשה; או לחם הפנים הערוך על השולחן בכל שבת במקדש; או שיירי מנחות, אף הוא פטור.

וכן גם לגבי מי שיוצק שמן על מנחה; ומי שפוצע את כיכרות המנחה לחתיכות; ומי שבולל שמן בקמח של מנחה; ומי שמולח מנחה או קרבנות אחרים; ומי שמניף מנחה; ומי שמגיש מנחה לקרן המזבח, אם הוא עושה פעולות אלו מחוץ לעזרה; ומי שעורך לחם הפנים על השולחן מחוץ להיכל; ומי שמדשן את הנרות של המנורה; ומי שקומץ מן המנחה; ומי שמקבל את הדם של קרבן בכלי, אם עשה זאת בחוץ לעזרת המקדש: בכל המקרים הללו הוא פטור. זאת משום שאין אדם חייב אלא אם כן הוא עושה מעשה הדומה לזביחה ומשלים את עבודת הקרבן, ואילו כל המעשים הללו הם כאלה שבדרך כלל באים אחריהם טקסי קרבן נוספים.

ואף אחד אינו חייב גם על אף אחת מן הפעולות הללו, לא משום האיסור על זר לעבוד את עבודת המקדש, ולא משום האיסור לעבוד את עבודת המקדש במצב של טומאה, ולא משום האיסור על כהן החסר את בגדי הכהונה הנדרשים בשעת עבודת המקדש, ולא משום האיסור לעבוד את עבודת המקדש בלי לרחוץ את ידיו ורגליו.

עד שהוקם המשכן, במות פרטיות היו מותרות, ועבודת הקרבנות נעשתה על ידי הבכורות. ומן הזמן שהוקם המשכן, במות פרטיות נאסרו, ועבודת הקרבנות נעשתה על ידי הכוהנים. קודשי קודשים היו אז נאכלים בתוך הקלעים המקיפים את חצר המשכן במדבר, וקודשים קלים היו נאכלים בכל מחנה ישראל. כאשר העם היהודי הגיע לגלגל, במות פרטיות היו מותרות, קודשי קודשים היו אז נאכלים בתוך הקלעים, וקודשים קלים היו נאכלים בכל מקום.

כאשר הם הגיעו לשילה, במות פרטיות נאסרו. ולא הייתה שם תקרה של עץ או אבן, כלומר, במשכן שבשילה; אלא היה רק מבנה של אבן מלמטה, והיריעות של גג המשכן היו פרושות מעליו. והתקופה שבה המשכן היה בשילה הייתה מתוארת בתורה כ"מנוחה" בפסוק: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים יב:ט). קורבנות קודשי קודשים היו אז נאכלים בתוך היריעות בחצר אוהל מועד, וקורבנות קלים ומעשר שני היו נאכלים בכל מקום שממנו רואים את שילה.

כאשר שילה חרבה (ראו שמואל א׳ 4:18), העם היהודי הגיע עם המשכן לנוב, ולאחר מכן לגבעון, ומזבחות פרטיים הותרו. קורבנות מקודשי הקודשים היו אז נאכלים בתוך הקלעים בחצר אוהל מועד, וקורבנות בקדושה קלה יותר היו נאכלים בכל ערי ארץ ישראל.

כאשר העם היהודי הגיע לירושלים ובנה את בית המקדש בימי שלמה, במות פרטיות נאסרו, ולבמות פרטיות לא הייתה תקופה נוספת שבה היו מותרות. ובית המקדש בירושלים הוגדר כ"נחלה" בפסוק: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוהיך נותן לך." קורבנות בקדושה החמורה ביותר היו אז נאכלים בתוך הקלעים, כלומר, בעזרת המקדש, וקורבנות בקדושה קלה ומעשר שני היו נאכלים בתוך החומות של העיר, שמעמדה ההלכתי היה כמחנה ישראל במדבר.

ביחס לכל הקרבנות שאדם הקדיש בזמן איסור במות והקריב בזמן איסור במות פרטיות, אם הקריב אותם מחוץ למקומם המיועד, על אלה בהמות הוא עובר הן על מצוות העשה להקריב את הקרבן במקום שבחר ה' והן על האיסור להקריבם על במה פרטית, והוא חייב לקבל כרת על עשיית זאת.

אם הקדיש אדם את הבהמות בזמן שהותרו במות פרטיות והקריבן בזמן שנאסרו במות פרטיות, מחוץ למקומן המיועד, על אלו הבהמות הוא עובר על מצוות עשה ולא תעשה, אך אינו חייב בכרת על הקרבת אותן. אם הקדיש את הבהמות בזמן שנאסרו במות פרטיות והקריבן בזמן שהותרו במות פרטיות, מחוץ למקומן המיועד, על אלו הבהמות הוא עובר על מצוות עשה משום שלא הביאן אל המשכן, אך בהמות אלו אינן כפופות לאיסור, שכן מותר להקריב בבמה פרטית.

ואלו הם פריטי הקורבנות שמוקרבים רק במשכן אפילו כאשר במות פרטיות מותרות: בעלי חיים לקורבן שהיו בחזקת מוקדשים לקורבן במשכן. לכן, קורבנות ציבור מוקרבים במשכן, אך קורבנות של יחיד ניתן להקריב על במה פרטית. בנוסף, לגבי קורבנות של יחיד שהוקדשו במפורש לשם הקרבה במשכן, יש להקריב אותם במשכן. אבל אם הקריב אותם על במה פרטית, הוא פטור.

ומה ההבדל בין במה פרטית של יחיד לבין הבמה הציבורית במקום המשכן כאשר היה בגלגל, בנוב ובגבעון? אלא שבבמה פרטית אין סמיכה של ידיים על ראש הקרבן, ואין שחיטה בצפון,