משנה: לגבי בין בהמות קרבן כשרות, ובין בהמות קרבן פסולות שפסולן אירע בקדש, כלומר, במהלך עבודת המקדש, והקריבן בחוץ לעזרת המקדש, הרי הוא חייב.

המציע בחוץ לחצר כזית המורכב מבשר עולה ומאימוריה חייב.

גמרא:החכמים לימדו בברייתא: הפסוק קובע לגבי העלאה מחוץ לעזרה: "אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה'" (ויקרא יז:ח–ט). מן המונח "עולה" יש לי ללמוד רק שאדם חייב על העלאה של עולה, שנשרפת כליל על המזבח. מניין אני לומד לרבות שאדם חייב על העלאה מחוץ לעזרה את אימורי אשם, אימורי חטאת, אימורי קודשי קודשים, או אימורי קודשים קלים? הפסוק קובע: "זבח," לרבות את האימורים של כל שאר הקרבנות הראויים להישרף על המזבח.

מניין נלמד לכלול שאדם חייב על העלאה מחוץ לעזרה של הקומץ שנלקח ממנחה; הלבונה שהייתה צריכה להיות מוקרבת עמה; הקטורת, שהוקרבה בכל יום במקדש; מנחת כוהנים; מנחת הכוהן המשיח, כלומר הכוהן הגדול, שהיה מקריב בכל יום; וכן לכלול כחייב מי שמנסך שלושה לוג יין, שהוא שיעור נסך היין הקטן ביותר שהיה בשימוש במקדש; או מי שמנסך שלושה לוג מים שהוקדשו לשמש לנסוך בחג סוכות? הפסוק קובע: "ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ט), ומכאן שביחס לכל קרבן הראוי להבאה אל פתח אוהל מועד כדי להקריבו שם על המזבח, אדם חייב על העלאתו בחוץ לעזרה.

למדתי רק שאדם חייב על הקרבת קורבנות כשרים; מניין לי לרבות גם חיוב על קורבנות פסולים שפסולם אירע בקדושה?

לדוגמה: בשר זבח שנותר ללילה, או קרבן שיצא מחוץ לעזרה, או קרבן שהוא טמא, או קרבן שנשחט מתוך כוונה לאוכלו לאחר הזמן הקבוע לו או מחוץ למקום הקבוע לו, או קרבן שאדם פסול קיבל וזרק את דמו, או אם הניחו את הדם שיש להניח למעלה מן החוט האדום המקיף את המזבח למטה ממנו, או אם הניחו את הדם שיש להניח למטה מן החוט האדום למעלה ממנו, או אם הניחו את הדם שיש להניח בפנים ההיכל בחוץ על המזבח החיצון, או אם הניחו את הדם שיש להניח בחוץ להיכל בפנים בו, או קרבן פסח או קרבן חטאת שדמם ניתן שלא לשמם?

מאחר שפסילת הקרבנות הללו אירעה בקדושה, אם היו מונחים, אף שלא כדין, על המזבח, המזבח היה מכשיר אותם כך שלא יורדו מעליו. מניין נלמד לכלול גם חיוב על קרבנות פסולים אלה? הפסוק אומר: "ולא יביאנו אל פתח אהל מועד, לעשות אותו קרבן לה'", ומכאן שביחס לכל דבר שהוא נעשה כשר על המזבח בפתח אהל מועד, אפילו אם מלכתחילה לא היה ראוי להביאו לשם, אדם חייב על העלאת אותו בחוץ לעזרה.

§ המשנה מלמדת: מי שמעלה בחוץ לעזרה כזית המורכב מבשר של עולה ומאימוריה חייב. הגמרא מסיקה: המשנה קובעת שעל כזית המורכב מבשר של עולה ומאימוריה, כן, הוא חייב. מכלל זה, שעל כזית המורכב מבשר של שלמים ומאימוריה, הוא אינו חייב, מפני שבשרה נאכל, ולא נשרף על המזבח.

אנו לומדים במשנה את מה שלימדו החכמים במפורש בברייתא (תוספתא, מעילה 1:28): הבשר של עולה וחלקיה הקרבניים מצטרפים לשיעור המינימלי של כזית כדי לחייב אדם על העלאתם בחוץ לעזרה, וכדי לחייב אדם על אכילתם משום פיגול, כלומר, אם עבודות הקרבן נעשו מתוך כוונה להקריב את הקרבן לאחר זמנו הקבוע; נותר, כלומר, אם בשרו נשאר לאחר הזמן שבו היה מותר להקריבו; או על אכילתם כשהוא טמא. גם ברייתא זו קובעת שרק הבשר והחלקים הקרבניים של עולה מצטרפים. מכאן עולה שבשר וחלקים קרבניים של שלמים אינם מצטרפים.

הגמרא שואלת: מובן, באשר להקרבה מחוץ לעזרה, מסתבר שביחס לעולה, שהיא נשרפת כליל על המזבח, כן, הכול יצטרף, ואילו ביחס לשלמים, שבשרם אינו נשרף על המזבח, הבשר והאימורים לא יצטרפו. אבל באשר לחיוב משום פיגול, נותר, ואכילה בטומאה, מה הטעם שהברייתא מבחינה בין עולה לשלמים?

הגמרא מעצימה את קושיותיה: והאם לא למדנו במשנה (מעילה טו ע"א): כל דבר שהוא פיגול מצטרף יחד, וכל דבר שהוא נותר מצטרף יחד, כדי להשלים לשיעור כזית לחייב? המשנה מציינת שהלכה זו חלה על כל סוגי הקרבנות. בהתאם לכך, הגמרא מעירה: הפסיקה בעניין פיגול בברייתא קשה, שכן היא נסתרת על ידי הפסיקה בעניין פיגול במשנה, והפסיקה בעניין נותר בברייתא קשה, שכן היא נסתרת על ידי הפסיקה בעניין נותר במשנה.

הגמרא מיישבת את הקשיים: שהפסיקה לגבי פיגול בברייתא סותרת את הפסיקה לגבי פיגול במשנה היא לא קשה. כאן, במשנה, הפסיקה שהם מצטרפים נוגעת לחיוב על אכילת פיגול, ואילו שם, בברייתא, הפסיקה שרק חלקי עולה מצטרפים נוגעת לכוונת פיגול. קרבן נעשה פיגול רק אם אדם מתכוון לאכול כזית ממנו לאחר הזמן הקבוע לאכילתו או להקריב כזית ממנו לאחר הזמן הקבוע להקרבתו. הברייתא פוסקת שלגבי עולה, אם יש לאדם כוונה כזו הן לגבי חצי כזית מבשרה והן לגבי חצי כזית מאימוריה, די בכך כדי שכל הקרבן ייעשה פיגול. לגבי שלמים, הקרבן נעשה פיגול רק אם יש לאדם כוונה כזו לגבי כזית המורכב רק מבשר או רק מאימורים.

הגמרא מיישבת את הקושי השני: שהפסיקה לגבי נותר בברייתא סותרת את הפסיקה לגבי נותר במשנה — אין זה קשה. כאן, במשנה, הפסיקה שהם מצטרפים נוגעת לחיוב על אכילת נותר, ואילו שם, בברייתא, הפסיקה שרק חלקי עולה מצטרפים נוגעת למקרה שבו נשאר מן הקרבן רק כזית מצורף מן הבשר ומן האימורים לאחר ששאר הקרבן אבד, לפני זריקת דמו. אין זורקים את הדם אלא אם כן נשאר מן הקרבן כזית. ואם הדם אינו נזרק, הקרבן לעולם לא ייעשה נותר. הברייתא פוסקת שבמקרה של עולה, חלקיה השונים מצטרפים לכדי כזית כדי להתיר את זריקת הדם. דין זה אינו חל על שלמים, שבהם צריך שיישאר כזית של בשר בלבד או של אימורים בלבד כדי להתיר את זריקת הדם.

הגמרא שואלת: ושל מי הדעה המובעת בברייתא? זוהי דעתו של רבי יהושע, כפי שנלמד בברייתא: רבי יהושע אומר: לגבי כל הקרבנות שנזכרים בתורה שמהם נותר רק כזית בשר, והשאר אבד או נטמא,