זה ניכר, שכן העונש על הקרבת הם נאמר בפסוק זה: "וְאֶל פתח אוהל מועד לא הביאו אל פתח אוהל מועד, להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו." האיסור גם הוא מפורש, כמו שנאמר: "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב:יג).

מאותה נקודה והלאה, הפסוק מדבר על בעלי חיים לקורבן שאדם הקדיש בתקופה שבה הייתה רשות להקריב קורבנות על במות פרטיות, כלומר, לפני שהוקם המשכן, ולאחר מכן הוא הקריב אותם מחוץ למשכן בתקופה שבה האיסור על הקרבה על במות פרטיות היה בתוקף.

זה ניכר, כפי שנאמר: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם, אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אהל מועד" (ויקרא יז:ה). הביטוי "את זבחיהם, אשר הם זובחים" מתפרש כמתייחס לקרבנות שכבר התרתי לכם לשחוט בבמות פרטיות. פסוק זה מלמד שקרבנות אלה מעתה ניתן להקריב רק בתוך המשכן. הביטוי "על פני השדה" מלמדך שבמקרה של מי ששוחט קרבן על במה פרטית בזמן שהאיסור על הקרבה בבמות פרטיות חל, אפילו אם הוא מקריב את הקרבן לה', הפסוק מייחס לו אשמה כאילו הקריב אותו על פני השדה בעבודת אלילים.

הפסוק ממשיך: "שיביאו אותם אל ה'." זהו מצוות עשה להקריב במשכן אפילו קורבנות שהוקדשו לפני שהוקם המשכן. מניין נלמד שיש איסור להקריבם מחוץ למשכן? הפסוק קובע: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם; חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם" (ויקרא יז:ז).

אפשר היה לחשוב שהקרבת קורבנות אלה מחוץ למשכן תהיה חייבת בכרת, כפי שדין ההלכה לגבי קורבנות שהוקדשו לאחר שהוקם המשכן. לכן, הפסוק קובע: "והיתה זאת להם לחוקת עולם לדורותם" (ויקרא יז:ז). ניתן להסיק מפסוק זה כי זאת, העונש על עבירה על מצוות עשה ועל לאו, חל עליהם, אך לא עונש אחר חל עליהם. ברור מן הברייתא הזאת שהפסוק "ולא יזבחו עוד" משמש ללמד על האיסור להקריב מחוץ למשכן את אותם קורבנות שהוקדשו בזמן שהיה היתר להקריב בבמות פרטיות, ולא את אותם קורבנות שהוקדשו בזמן שהיה אסור להקריב בבמות פרטיות.

אלא, רבי אבין אומר: האיסור לשחוט קרבן מחוץ למקדש נלמד באמצעות קל וחומר: כשם שבמקרה שבו התורה לא קבעה עונש על מעשה מסוים, ואף על פי כן אסרה אותו, כפי שהוא במקרה של הקרבת קרבן מחוץ למקדש שהוקדש בזמן שהיה היתר להקריב בבמות פרטיות, כך גם, במקרה שבו התורה כן קבעה עונש על מעשה מסוים, כפי שהוא במקרה של שחיטה מחוץ למקדש של קרבן שהוקדש בזמן שהיה אסור להקריב בבמות פרטיות, האם אין זה הגיוני שהתורה אסרה את המעשה?

רבינא אמר לרב אשי: אם כן, שבכל מקום שהתורה מציינת עונש על מעשה מסוים, אין צורך שתציין גם את האיסור, אז שלא תציין התורה איסור לגבי אכילת חֵלֶב של בהמה טהורה, ונלמד את העובדה שהוא אסור באמצעות קל וחומר מאיסור אכילת נבילה: מה לגבי נבילה, אף על פי שהתורה לא קבעה עונש על אכילתה, מכל מקום אסרה את אכילתה, כך גם לגבי חֵלֶב, שעליו התורה כן קבעה עונש, האם אין זה הגיוני שהתורה אסרה את אכילתו?

רב אשי בא לפני רבא ואמר לו: את האיסור על אכילת חֵלֶב גם אי אפשר ללמוד מן האיסור של נבֵלה, שכן את ההסקה של קל וחומר אפשר להפריך כך: מה מיוחד בנבֵלה? שהיא מיוחדת בכך שהיא מטמאת דברים אחרים בטומאה על ידי מגע עמה. חֵלֶב אסור אינו שותף לחומרה זו. קיומה של חומרה ייחודית מערער את האפשרות להשתמש בהסקת קל וחומר.

רב אשי מעלה את האפשרות לגזור את האיסור על אכילת חֵלֶב אסור באמצעות היקש קל וחומר מאיסורים שונים אחרים שכמו חֵלֶב אסור, אינם נושאים את החומרה של עונש כרת, ורבא דוחה כל אחד מהם. האם אפשר לגזור את האיסור על אכילת חֵלֶב אסור מן האיסור על אכילת נבלות של שרצים טמאים (ראו ויקרא י"א:מ"א)? אי אפשר, שכן מה מיוחד בשרצים טמאים? הם מיוחדים בכך שהם מטמאים פריטים אחרים בטומאה באמצעות מגע עם כלשהו מהם. חֵלֶב אסור אינו שותף לחומרה זו.

האם ניתן ללמוד זאת מן האיסור לאכול את נבלותיהם של שרצים טהורים (ראו ויקרא יא:מא), שאין להם היכולת לטמא חפצים אחרים? אי אפשר, שכן מה מיוחד בשרצים טהורים? הם מיוחדים בכך שלגבי איסורם יש חיוב על אכילת כלשהו מהם. חֵלֶב אסור אינו שותף לחומרה זו, שכן אין אדם חייב אלא אם כן אכל ממנו כזית.

האם ניתן ללמוד זאת מן האיסור לאכול את פרי העץ בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו [orla] או מן האיסור לאכול כלאי הכרם, שעליהם אין אדם חייב אלא אם כן אכל מהם כזית, כשם שהוא הדין לגבי חֵלֶב? אין אפשרות ללמוד זאת, שכן מה מיוחד בערלה ובכלאי הכרם? מיוחד הם בכך שהם דברים שאסור להפיק מהם הנאה. חֵלֶב אסור אינו שותף לחומרה זו.

האם ניתן להסיק זאת מן האיסור לאכול פירות שנת השמיטה, שמהם הנאה מותרת, בדיוק כמו לגבי חֵלֶב? אי אפשר, שכן מה מיוחד בפירות שנת השמיטה? מיוחד הוא בכך שהם מעבירים את קדושתם אל הכסף שבו הם נרכשים. חֵלֶב אסור אינו שותף לחומרה זו.

האם ניתן לגזור זאת מן האיסור של זר לאכול את החלק מן התבואה המיועד לכהן [תרומה]? אי אפשר, שכן במקרה של תרומה אין נסיבות שבהן הותר איסורה הכללי. האיסור הנוגע לתרומה חל באופן רחב, שלא כמו במקרה של חֵלֶב אסור, שבו האיסור חל רק על החֵלֶב של בהמות מבויתות ולא על החֵלֶב של חיות בר. רבא מציין כי את האפשרות לגזור את האיסור על אכילת חֵלֶב אסור מכל אלה האיסורים ניתן גם כן להפריך על סמך טענה זו, שכן גם במקרים ההם אין נסיבות שבהן הותר איסורם הכללי.

רבא אמר: אם יש לי קושי בקבלת טענתו של רבי אבין שהאיסור לשחוט קרבן מחוץ למקדש ניתן להילמד באמצעות היסק של קל וחומר, זה מה שקשה לי: מה ששנינו במשנה (כריתות ב ע"א), המונה את שלושים ושש העבירות שעליהן חייבים כרת. בסוף אותה משנה נמנים: מי שמבטל את הקרבת קרבן הפסח ומי שאינו עושה מילה, שהן מצוות עשה, בשונה משאר המקרים הנמנים במשנה, שכולם איסורים.

רבא מסביר את קושייתו: אם רבי אבין צודק, יש ללמוד שיש איסור להזניח את קרבן הפסח ולא להימול בדרך של קל וחומר מן המקרה של מי שמותיר מבשר הקורבן מעבר לזמן המוקצב לאכילתו (ראו ויקרא כב:ל): כשם שבמקרה של מי שמותיר מבשר הקורבן, שבו התורה לא קבעה עונש ואף על פי כן אסרה מעשה זה, כך גם לגבי הזנחת קרבן הפסח ואי־מילה, שעליהם התורה כן קבעה עונש, האם אין זה הגיוני שהתורה אסרה גם את הזנחתם?

רב אשי אמר: אמרתי את הדיון הזה לפני רב כהנא, והוא אמר לי: אין לומדים איסור על הזנחת קרבן הפסח מן המקרה של מי שמותיר מבשר הקורבן בדרך של קל וחומר, שכן אפשר להפריך זאת: מה מיוחד במי שמותיר מבשר הקורבן? שהוא מיוחד בכך שאין תקנה לאחר שהאיסור כבר הופר. התאמר כן גם על הזנחת קרבן הפסח, שלגביה יש תקנה? מי שלא הקריבו בפסח ראשון חייב להקריבו בפסח שני.

הגמרא מערערת על עצם ההנחה של טענת רבי אבין: וכי אפשר ללמוד שהתורה אוסרת מעשה באמצעות קל וחומר? אפילו מי שאומר שבית הדין מעניש על סמך קל וחומר, מודה הוא שאין לומדים איסור מקל וחומר. לפיכך, טענתו של רבי אבין מופרכת.

אלא, את האיסור לשחוט קרבן מחוץ לעזרת המקדש ניתן ללמוד בהתאם לדבריו של רבי יוחנן, שאומר: הוא נלמד מן האיסור להעלות קרבן מחוץ למקדש באמצעות גזירה שווה בין האזכור של הבאה שנאמר לגבי שחיטה מחוץ למקדש, לבין האזכור של הבאה שנאמר לגבי העלאה מחוץ למקדש.

לגבי שחיטה, נאמר: “או אשר ישחט אותו מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו” (ויקרא יז:ג–ד), ולגבי העלאה, נאמר: “אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אהל מועד לא יביאנו” (ויקרא יז:ח–ט). ההיקש הלשוני מלמד כי כשם ששם, לגבי העלאה, התורה לא קבעה עונש על מעשה אלא אם כן גם אסרה את המעשה במפורש, כך גם כאן, לגבי שחיטה, התורה לא קבעה עונש אלא אם כן גם אסרה זאת. לכן, אף על פי שהתורה אינה מציינת במפורש את האיסור, ברור שהוא אסור.