אַף כָּאן – לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
כך גם כאן, הפר והשעיר של יום הכיפורים נשרפים ממזרח לירושלים.
אֶלָּא לְרַבָּנַן הֵיכָא שָׂרֵיף לְהוּ? כִּדְתַנְיָא: הֵיכָן נִשְׂרָפִין? לִצְפוֹן יְרוּשָׁלַיִם, חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אַבֵּית הַדֶּשֶׁן נִשְׂרָפִין.
אבל לפי דברי החכמים, אם כן, היכן מחוץ לירושלים שורפים אותם? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא: היכן נשרפים הפרים והשעירים ? הם נשרפים מצפון לירושלים, מחוץ לשלוש המחנות. רבי יוסי הגלילי אומר: הם נשרפים במקום הדשן, במקום שבו נשפך הדשן מן המזבח.
אָמַר רָבָא: מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּתַנְיָא: ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – שֶׁיְּהֵא שָׁם דֶּשֶׁן (שֶׁיַּקְדִּים לְשָׁם דֶּשֶׁן). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ.
רבא אמר: מיהו התנא החולק על רבי יוסי הגלילי? זהו רבי אליעזר בן יעקב, כפי שנשנה בברייתא: הכתוב אומר לגבי פרים הנשרפים: "אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (ויקרא ד, יב). מכאן לומדים שצריך שיהיה שם דשן כבר בשעה שהפרים נשרפים. רבי אליעזר בן יעקב אומר: פסוק זה מלמד שמקומו צריך להיות משופע כלפי מטה, כדי שהאפר מן השריפה יגלוש במורד.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא בִּמְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ פְּלִיגִי.
אביי אמר לרבא: אולי הם חולקים רק בשאלה האם המקום צריך להיות משופע, אך רבי אליעזר בן יעקב מסכים שחייב להיות זה המקום שבו הונחו האפר מן המזבח.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְלֹא הַמַּצִּית אֶת הָאוּר מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְאֵיזֶהוּ הַשּׂוֹרֵף? הַמְסַיֵּיעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה.
§ החכמים לימדו בברייתא: הפסוק אומר לגבי הפר והשעיר של יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו" (ויקרא טז:כח). מכאן שרק השורף אותם מטמא את בגדיו, אבל המדליק את האש אינו מטמא את בגדיו, והמסדר את המערכה של העצים אינו מטמא את בגדיו. ומיהו הנחשב השורף? מי שמסייע בשעת השריפה עצמה.
יָכוֹל אַף מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמֵּא בְּגָדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָם״ – אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּמִשֶּׁנַּעֲשִׂין אֵפֶר אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים, נִיתַּךְ הַבָּשָׂר אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים.
אפשר היה לחשוב שכהן זה מטמא את בגדיו אף לאחר שהפר והשעיר נעשים אפר. לכן, הפסוק קובע: "והשורף אותם" (ויקרא טז:כח), ללמד שהם, הפר והשעיר בשלמותם, מטמאים בגדים, אך אינם מטמאים בגדים משנעשו אפר. רבי שמעון אומר: המילה "אותם" מלמדת שהם מטמאים בגדים, אך משעה שהבשר נשרף אינם מטמאים בגדים.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁוְּיֵיהּ חָרוֹכָא.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל בין דעת התנא הראשון לבין דעתו של רבי שמעון? אמר רבא: ההבדל ביניהם הוא כאשר הוא הפך אותו לגוש חרוך, וצורת הבהמה השתבשה, אך היא עדיין לא נעשתה לאפר ממש. התנא הראשון סבור שבשלב זה הקרבן עדיין מטמא, ואילו רבי שמעון סבור שלא.
הֲדַרַן עֲלָךְ טְבוּל יוֹם
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ – חַיָּיב עַל הַשְּׁחִיטָה, וְחַיָּיב עַל הַעֲלָאָה.
משנה:השוחט קרבן מחוץ לעזרת המקדש והמעלה אותו בחוץ לעזרת המקדש, חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה, שכן כל מעשה כרוך באיסור עצמאי. אם עשה במזיד, הוא חייב כרת מן העולם הבא [כרת] על כל מעשה, ואם עשה בשוגג, הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל מעשה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ: אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ – פְּסָלוֹ.
רבי יוסי הגלילי אומר: אם שחט קרבן בפנים בעזרה ואחר כך העלה אותו בחוץ לעזרה, הוא חייב. אבל אם שחט אותו בחוץ, ובכך פסל אותו, ואחר כך העלה אותו בחוץ, הוא פטור על ההעלאה, שהרי העלה רק דבר שהוא פסול, ואין אדם חייב אלא על העלאת דבר הראוי להעלאה בפנים במקדש. וחכמים אמרו לו: לפי דבריך, אפילו במקרה שבו הוא שוחט אותו בפנים ומעלה אותו בחוץ, היה צריך להיות פטור, שהרי ברגע שהוציא אותו החוצה מן העזרה, בכך פסל אותו. ואף על פי כן, במקרה כזה ודאי הוא חייב על העלאתו. כך גם, השוחט קרבן בחוץ ואחר כך מעלה אותו בחוץ חייב.
הַטָּמֵא שֶׁאָכַל בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר – חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר – חַיָּיב, וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא – פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ: אַף טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ – טִמְּאוֹהוּ.
מי שהוא טמא בטומאה פולחנית ואכל מאכלי קודשים, בין אם היו אלה קודשים טמאים ובין אם היו קודשים טהורים, הריהו חייב בכרת אם עשה כן במזיד, ולהביא קורבן עולה ויורד אם עשה כן בשוגג. רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טהור מן הקודשים חייב. אבל טמא שאכל טמא מן הקודשים פטור, שהרי לא אכל אלא דבר טמא, ואיסור אכילת קודשים בטומאה חל רק על קודשים טהורים. וחכמים אמרו לו: לפי דבריך, הלכה זו תחול אפילו במקרה של טמא שאכל קודשים שהיו טהורים, שכן משנגע בהם, הוא בכך טימא אותם. ואף על פי כן, במקרה כזה ודאי הוא חייב על אכילתם. כך גם טמא שאכל קודשים טמאים חייב.
וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא – פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת הַגּוּף.
ואדם טהור שאכל מזון קורבני טמא פטור, שכן אדם חייב על אכילת מזון קורבני בטומאה רק משום טומאת גופו, ולא משום טומאת המזון.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא הֶעֱלָה – כְּתִיב עוֹנֶשׁ וּכְתִיב אַזְהָרָה. עוֹנֶשׁ – דִּכְתִיב: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״. אַזְהָרָה – דִּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ״; וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״, ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה.
גמרא: המשנה מלמדת שאם אדם גם שוחט וגם מעלה קרבן מחוץ לעזרת המקדש, הוא חייב על כל מעשה, שכן אלו איסורים נפרדים. הגמרא שואלת: מובן שאדם חייב על ההעלאה, שכן העונש על מעשה זה כתוב בתורה וגם האיסור הנוגע למעשה זה כתוב אף הוא בתורה. העונש הוא כפי שנאמר: "איש איש... אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, לעשות אותו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז:ח–ט). האיסור הוא כפי שנאמר: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב:יג). וזה הוא בהתאם למה שאומר רבי אבין שרבי אלעזר אומר: כל מקום שנאמר בתורה: השמר, או: פן, או: אל, אינו אלא לא תעשה. בהתאם לכך, הפסוק בדברים מובן כמוציא איסור.
אֶלָּא שְׁחִיטָה – בִּשְׁלָמָא עוֹנֶשׁ, דִּכְתִיב: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״; אֶלָּא אַזְהָרָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד״.
אבל לגבי השחיטה, מדוע אדם חייב? אמנם העונש נאמר בתורה, כפי שנאמר: "איש איש... אשר ישחט אותו מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז:ג–ד). אבל מנין לנו האיסור? אין אדם חייב אלא במקרה שבו התורה מפרטת גם את האיסור וגם את העונש. הגמרא משיבה: הפסוק אומר בהמשך אותו קטע: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז:ז).
הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר! דְּאָמַר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה לְמַרְקוּלִיס שֶׁהוּא חַיָּיב? דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם״ – אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִכְדַרְכָּהּ, דִּכְתִיב: ״אֵיכָה יַעַבְדוּ״; תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.
הגמרא מקשה על השימוש בפסוק זה כמקור: אך פסוק זה נצרך לצורך דרשה בהתאם לדבריו של רבי אלעזר, שכן הוא אומר: מנין נלמד לגבי מי ששוחט בהמה כקרבן למרקוליס, אליל פגאני, שהוא חייב אף על פי שאין זו דרך עבודתו הקבועה של אותו אליל? כפי שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים." אם הפסוק אינו נצרך ללמד את עניין עבודת אליל בהתאם לדרכו הקבועה, שהרי כבר נלמד שחייבים על כך, כפי שנאמר: "השמר לך... פן תדרוש לאלוהיהם לאמור: איך יעבדו אלה הגויים את אלוהיהם, ואעשה כן גם אני" (דברים יב:ל), אזי החל אותו על עניין עבודת אליל בדרך שאינה בהתאם לדרכו הקבועה.
אָמַר רַבָּה: קְרִי בֵּיהּ ״וְלֹא יִזְבְּחוּ״, וּקְרִי בֵּיהּ ״וְלֹא עוֹד״.
רבא אמר: את שתי ההלכות ניתן ללמוד מאותו פסוק. קרא אל תוך הפסוק כאילו הוא נעצר אחרי הביטוי: "ולא יזבחו" (ויקרא יז:ז), ומתייחס לאיסור לשחוט מחוץ לעזרת המקדש, שנזכר בפסוקים הקודמים. וגם קרא אל תוך הפסוק כמתייחס להמשך הפסוק: ולא עוד את קרבניהם לשעירים, המשמש כמקור לאיסור להקריב קרבנות לאלוהויות שקר.
אַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: עַד כָּאן הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת –
הגמרא מקשה: אך הפסוק עדיין נצרך לצורך דרשת מה ששנוי בברייתא: הפסוק אומר: "איש איש... אשר ישחט אותו מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה'" (ויקרא יז:ג–ד). עד כאן הפסוק מדבר בבעלי חיים לקרבן שאדם הקדיש בזמן שהאיסור על הקרבה על במות היה בתוקף, כלומר לאחר שהוקם המשכן, ואת אלה הוא גם הקריב בזמן שהאיסור על הקרבה על במות היה בתוקף.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria