מְחוּסָּר קְרִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי.
גם אם נבלת עוף כשר עדיין לא הובאה קרוב לבליעה, היא עדיין אינה נחשבת כאילו פעולה נדרשת עדיין לא בוצעה, ושיעור כזית מספיק כדי לטמא אוכלים ומשקים.
אֵיתִיבֵיהּ: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה, וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, וּמְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין בִּכְבֵיצָה. מַאי, לָאו רַבִּי מֵאִיר הִיא?
רבי חייא בר אבא העלה קושיה על רבי אבא בר שמואל, על סמך משנה (טהרות א:א): שלושה עשר דברים נאמרו לגבי נבלת עוף טהור, וזה אחד מהם: כדי שתהיה מוכשרת לקבל טומאה כאוכל, היא טעונה מחשבתו של אדם שייאכל; ואינה צריכה להיות מוכשרת לטומאה זו על ידי מגע עם משקה; ומטמאה טומאת אוכלין בשיעור של כביצה. כדעת מי היא משנה זו? מה, האם אין זו דעתו של רבי מאיר? אם כן, הוא סבור שיש צורך בכביצה מנבלת עוף טהור כדי להעביר טומאה.
לָא, רַבָּנַן הִיא.
הגמרא משיבה: לא, המשנה היא דעתם של חכמים.
וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר; וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר; וּמִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר!
הגמרא מקשה: אבל הרישא של אותה משנה מלמדת: כדי להיות ראוי לקבל טומאה כאוכל, הוא טעון מחשבת אדם שייאכל, ואינו צריך להיות מוכשר על ידי מגע עם נוזל. וממי אתה לומד סברה זו? מרבי מאיר, כפי שנלמד בברייתא (קה ע"א). ומכיוון שהרישא היא כשיטת רבי מאיר, יוצא שהסיפא היא גם כן כשיטת רבי מאיר.
מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.
הגמרא משיבה: האם המקרים בני השוואה? האם שתי הפסקאות חייבות להיות דעתו של אותו תנא? מקרה זה הוא כפי שהוא, ואותו מקרה הוא כפי שהוא.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֶרֶת טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ; מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר; רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן?!
הגמרא מקשה: אך עדיין ניתן להסיק זאת מן העובדה שהסיפא של אותה משנה מלמדת: השחיטה או המליקה בעורף של קרבן עוף מטהרת אותו מטומאתו, כלומר, מונעת ממנו לקבל את המעמד הטמא של נבילה, אפילו אם נמצא בו פצע שהיה גורם לו למות בתוך שנים עשר חודש [טרפה]. וממי למדת סברה זו? מרבי מאיר (ראה סז ע"א). האם ייתכן שהרישא והסיפא מייצגות את דעתו של רבי מאיר, והמציעתא מייצגת את דעתם של חכמים?
אִין; רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן.
הגמרא משיבה: כן, הרישא והסיפא מייצגות את דעתו של רבי מאיר, והאמצעית מייצגת את דעתם של החכמים.
אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא לְרַבִּי זֵירָא: לָא תִּיתֵּיב אַכַּרְעָךְ עַד דְּאָמְרַתְּ לִי הָא מִילְּתָא: נִבְלַת עוֹף טָהוֹר – לְרַבִּי מֵאִיר, מוֹנִין לָהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?
§ רב המנונא אמר לרבי זירא: אל תשב עד שתאמר לי את הפתרון של עניין זה: באופן כללי, כאשר מאכל נוגע באב הטומאה לאחר שהוכשר לקבל טומאה במגע עם משקה, הוא נטמא בטומאה מדרגה ראשונה. אם לאחר מכן הוא נוגע במאכל אחר, הוא מעביר אליו טומאה מדרגה שנייה. נבלת עוף טהור, לפי דעתו של רבי מאיר, מטמאת אוכלין בלי שהוכשרה. האם מונה את הראשונה והשנייה שלה כשהיא נוגעת באוכל או במשקה, ומתייחסים אליה כאב הטומאה? או שמא אינו מונה ראשונה ושנייה של טומאה, אלא מתייחס אליה כאל אוכל בטומאה מדרגה ראשונה, שמעביר טומאה מדרגה שנייה?
אֲמַר לֵיהּ: כֹּל הֵיכָא דִּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע – מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, כֹּל הֵיכָא דְּאֵין מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע – אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.
רבי זעירא אמר לו: בכל מקום שחפץ יכול לטמא אדם במגע, הוא נחשב אב הטומאה, ומונה בו ראשון ושני לטומאה. ובכל מקום שאינו יכול לטמא אדם במגע, אין מונים בו ראשון ושני לטומאה. מאחר שנבלת עוף כשר אינה מטמאה אדם במגע, אלא רק בבליעה, דינה כאוכל בטומאה מדרגה ראשונה.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַמֵּי בַּר חִיָּיא, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא, הָא דִּתְנַן: חִיבּוּרֵי אוֹכְלִין עַל יְדֵי מַשְׁקִין – חִיבּוּר לְטוּמְאָה קַלָּה, וְאֵין חִיבּוּר לְטוּמְאָה חֲמוּרָה;
רבי זירא העלה דילמה בפני רבי אמי בר חייא, ויש אומרים בפני רבי אבין בר כהנא בנוגע למה שלמדנו במשנה (טהרות ח:ח): חיבורים בין מאכלים על ידי משקה, כלומר, משקים הבאים במגע עם שני מאכלים, מצב הגורם לכך שטומאת מאכל אחד תועבר לאחר וששיעוריהם יצטרפו לשיעור המינימלי להעברת טומאה, נחשבים חיבור לעניין טומאה קלה של מאכלים, אבל אינם נחשבים חיבור לטומאה חמורה במידה שתועבר לאדם. אם שתי חתיכות של נבלת בהמה מחוברות על ידי משקה, הן אינן מצטרפות לשיעור המינימלי להעברת טומאתן לאדם, אך הן יכולות להעביר טומאה למאכל.
מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?
רבי זעירא שואל: אם שתי חתיכות נבלת בהמה אלו באות במגע עם אוכל, האם מונים את הדרגה הראשונה והשנייה שלה ומתייחסים לחתיכות כאב הטומאה, כך שהאוכל יטמא אוכל אחר בטומאה מדרגה שנייה? או שאין מונים את הדרגה הראשונה והשנייה שלה, ומתייחסים לנבלת הבהמה כאוכל בטומאה מדרגה ראשונה?
אֲמַר לֵיהּ: כֹּל הֵיכָא דִּמְטַמֵּא אָדָם – מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אֵין מְטַמֵּא אָדָם – אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.
רבי זירא אמר לו: בכל מקום שפריט יכול לטמא אדם, מונים את הדרגה הראשונה והשנייה שלו של הטומאה. ובכל מקום שבו הוא אינו יכול לטמא אדם, אין מונים את הדרגה הראשונה והשנייה שלו של הטומאה. מאחר שחתיכות הנבילה אינן יכולות להעביר את טומאתן לאדם, מתייחסים אליהן כאוכל בטומאה מדרגה ראשונה.
יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, כָּאן – לְמַחֲנֶה אַחַת; לוֹמַר לָךְ: כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת – מְטַמֵּא בְּגָדִים.
§ המשנה מלמדת: כאשר גם כהנים אלה וגם אלה יצאו, כל בגדיהם נטמאו בטומאה פולחנית. הגמרא מסבירה: מנין הדברים הללו נלמדים? כפי שלימדו חכמים בברייתא: הכתוב אומר לגבי הפר והשעיר הנשרפים ביום הכיפורים: "והוציאו אל מחוץ למחנה" (ויקרא טז, כז). שם, במקום אחר, הכתוב אומר שפרים ושעירים כאלה נשרפים מחוץ לשלושה מחנות, מחנה המשכן, מחנה הלויים ומחנה ישראל, ואילו כאן, הכתוב אומר רק שהם מוצאים אל מחוץ למחנה אחד, כלומר, מחנה המשכן. דבר זה בא ללמדך: משעה שהקרבן יוצא אל מעבר למחנה אחד, מי שנושא אותו מטמא את בגדיו, כפי שנאמר בפסוק הבא: "והשורף אותם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח).
וְהִיא גּוּפַהּ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַחֲנֶה אַחַת?
הגמרא מסבירה עוד: ומנין לנו שההלכה עצמה היא, שהפרים והשעירים נשרפים מחוץ לשלוש המחנות? כפי שלימדו חכמים בברייתא: נאמר על הפר המובא כחטאת של הכהן הגדול: "ואת כל הפר יוציא אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, אל שפך הדשן, ושרף אותו" (ויקרא ד:יב), כלומר שעליו לקחתו מחוץ לשלוש המחנות. האם אתה אומר שעליו לקחתו מחוץ לשלוש המחנות, או שמא הוא נדרש להוציאו מחוץ למחנה אחד בלבד?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפַר הָעֵדָה: ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״; לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה.
כאשר הפסוק קובע לגבי הפר המובא כקורבן חטאת ציבור: "וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן" (ויקרא ד:כא), הדבר טעון ביאור, שכן אין צורך שהפסוק יאמר "מחוץ למחנה," שהרי כבר נאמר בסוף אותו פסוק: "וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן," ומכאן שכל ההלכות של פר החטאת של כהן גדול חלות על הפר המובא כחטאת ציבור. אם כן, מה משמעות דברי הפסוק באומרו "מחוץ למחנה"? לתת לו מחנה שני, כלומר, ללמד שיש להוציאו לא רק ממחנה שכינה, המקביל למקדש, אלא גם ממחנה לוויה, המקביל להר הבית.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בַּדֶּשֶׁן – שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״; לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית.
וכאשר פסוק אחר קובע ביחס ל הוצאת האפר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו:ד), גם פסוק זה טעון ביאור, שכן אין צורך שהפסוק יאמר זאת, מאחר שכבר נאמר לגבי הפר המובא כחטאת של כהן גדול: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, אל שפך הדשן, ושרף אותו על עצים באש; על שפך הדשן יישרף" (ויקרא ד:יב). החזרה על "מחוץ למחנה" מלמדת שהוא נדרש לתת לו מחנה שלישי, כלומר, ללמד שהוא נשרף מחוץ למחנה ישראל, המקביל לשטח שמחוץ לחומות ירושלים.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הַאי ״מִחוּץ לְמַחֲנֶה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״; מָה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. וּמָה לְהַלָּן – לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,
הגמרא שואלת: ומה עושה רבי שמעון בביטוי זה, שנאמר לגבי הפר והשעיר של יום הכיפורים: "מחוץ למחנה" (ויקרא טז:כז), שהרי הוא סבור שהבגדים אינם נטמאים עד שהקרבן נשרף? הגמרא משיבה: הוא צריך זאת עבור מה שנלמד בברייתא: רבי אליעזר אומר: נאמר כאן: "מחוץ למחנה", ונאמר שם, לגבי הפרה האדומה: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר יט:ג). כשם שכאן, הפר והשעיר של יום הכיפורים נשרפים מחוץ לשלוש מחנות, כך אף שם, הפרה האדומה נשרפת מחוץ לשלוש מחנות. וכשם ששם, הפרה האדומה נשרפת ממזרח לירושלים, שכן עליה להישרף "אל נוכח פני אוהל מועד" (במדבר יט:ד), מול פתח המקדש, שהוא ממזרח לו,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria