הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתוֹ בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיָּצְאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ – מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁיּוּצַּת הָאוּר בְּרוּבָּן. נִיתַּךְ הַבָּשָׂר – אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים.
הכוהנים היו נושאים את הפרים והשעירים הנשרפים כשהם תלויים על מוטות. כאשר הראשונים מן הכוהנים, הנושאים את קדמת המוט, יצאו אל מחוץ לחומת חצר המקדש והאחרונים מן הכוהנים עדיין לא יצאו, הראשונים מן הכוהנים מטמאים את בגדיהם, והאחרונים מן הכוהנים אינם מטמאים את בגדיהם עד שיצאו. כאשר אלו ואלו הכוהנים יצאו, הם מטמאים את בגדיהם. רבי שמעון אומר: אין הם מטמאים את בגדיהם, שכן הלכה זו חלה רק על השורפים את הקרבנות. ואף אז אין בגדיהם נטמאים טומאה פולחנית עד שהאש נאחזת ברוב הקרבנות. משעה שהבשר נחרך כליל, בלי שנותרה בו לחלוחית, מי שאז שורף את השיירים אינו מטמא את בגדיו.
גְּמָ׳ מַאי בִּירָה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם יֵשׁ בְּהַר הַבַּיִת, וּ״בִירָה״ שְׁמוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ קָרוּי ״בִּירָה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״(וְאֶל) הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי״.
גמרא: המשנה מלמדת שאם קורבנות מסוג שנשרף נפסלו, שורפים אותם במקום שריפה הנקרא בירה. הגמרא שואלת: מהי הבירה? רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: יש מקום בהר הבית, ושמו בירה, ושם היו שורפים את הקורבנות הללו. וריש לקיש אומר: כל המקדש נקרא בירה, כפי שנאמר בתפילתו של דוד: "ותן לשלמה בני לבב שלם לשמור מצוותיך, עדותיך וחוקיך ולעשות הכול, ולבנות את הבית [בירה] אשר הכינותי" (דברי הימים א כט:יט).
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, שְׁלֹשָׁה בֵּית הַדְּשָׁנִין הֵן: בֵּית הַדֶּשֶׁן גָּדוֹל הָיָה בַּעֲזָרָה – שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין, וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם זְרִיקָה.
§ רב נחמן אומר כי רבה בר אבוה אומר: יש שלושה מקומות של בית הדשן. הראשון היה בית הדשן הגדול שהיה בעזרת בית המקדש, שבו היו הכוהנים שורפים את הקורבנות הפסולים מקודשי הקודשים, ואת האימורים הפסולים של קורבנות קלים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם נפסלו לפני זריקת הדם.
וּבֵית הַדֶּשֶׁן אַחֵר הָיָה בְּהַר הַבַּיִת – שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל אַחַר זְרִיקָה. וּכְמִצְוָתָן, חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
והיה מקום נוסף של האפר בהר הבית, שבו היו הכוהנים שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם נפסלו לאחר ההזאה של הדם. והמקום השלישי של האפר היה עבור הפרים והשעירים הנשרפים בהתאם למצוותם, מחוץ לשלוש המחנות, כלומר, מחוץ לחומות ירושלים.
תָּנֵי לֵוִי: שְׁלֹשָׁה בֵּית הַדְּשָׁנִין הֵן: בֵּית הַדֶּשֶׁן גָּדוֹל הָיָה בָּעֲזָרָה – שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל, בֵּין קוֹדֶם זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה. וּבֵית הַדֶּשֶׁן אַחֵר הָיָה בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל בִּיצִיאָתָן. וּכְמִצְוָתָן, חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
לוי מלמד גרסה שונה של ברייתא זו: יש שלושה מקומות של האפר. הראשון היה מקום האפר הגדול שהיה בעזרת בית המקדש, שבו הכוהנים היו שורפים את הקורבנות הפסולים מקודשי הקודשים, ואת החלקים הפסולים של קורבנות מקודשים קלים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם נפסלו, בין לפני הזאת הדם ובין לאחר הזאת הדם. והיה מקום אחר של האפר בהר הבית, שבו הכוהנים היו שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם נפסלו בעת יציאתם מעזרת בית המקדש. והשלישי היה עבור פרים ושעירים הנשרפים בהתאם למצוותם, מחוץ לשלוש המחנות.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לִינָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּבִשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים? מִי אָמְרִינַן: כִּי מַהְנְיָא לִינָה – בְּבָשָׂר דְּבַר אֲכִילָה, אֲבָל הָנֵי דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – לָא; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
§ רבי ירמיה מעלה דילמה: בשרם של רוב הקרבנות נפסל בלינה. מהי ההלכה לגבי השאלה האם לינה מועילה לפסול פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים? מאחר שבשרם אינו נאכל ואינו נשרף על המזבח, האם נאמר: כאשר לינה מועילה לפסול בשר, אין זה אלא במקרה של בשר הראוי לאכילה, בין למזבח ובין לבני אדם; אבל במקרה של אלה הפרים והשעירים הנשרפים, שאינם ראויים לאכילה, לינה אינה פוסלת את הבשר? או שמא מקרה זה אינו שונה, ולינה פוסלת את הבשר.
אָמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אִיבַּעְיָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי, וּפְשַׁטְנָא לֵיהּ מֵהָא: וְשָׁוִין שֶׁאִם חִישֵּׁב בַּאֲכִילַת פָּרִים וּבִשְׂרֵיפָתָן – שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. מַאי, לָאו מִדְּמַחְשָׁבָה לָא פָּסְלָה – לִינָה נָמֵי לָא פָּסְלָה?
רבא אמר: עניין זה, הספק של רבי ירמיה, הועלה על ידי אביי, ואני פתרתי אותו מןברייתא הזו: המשנה (מג ע"א) מתעדת מחלוקת בשאלה האם אימורי פרים הנשרפים כפופים לפסול מחמת כוונה לשורפם לאחר זמנם המיועד [פיגול]. אבל בעלי המחלוקת מסכימים שאם הכהן התכוון לאכילת בשר הפרים ולשריפתם לאחר זמנם המיועד, לא עשה כלום, שכן פיגול חל רק על בשר הנאכל על ידי בני אדם או המזבח. מה, האם אין זה המקרה שמאחר שהכוונה לשריפה לאחר הזמן המיועד אינה פוסלת פרים הנשרפים, ניתן להסיק שגם לינה אינה פוסלת פרים הנשרפים?
וְדִלְמָא מַחְשָׁבָה הוּא דְּלָא פָּסְלָה, אֲבָל לִינָה פָּסְלָה!
הגמרא משיבה: אך אולי מדובר רק בכך שכוונה פסולה אינה פוסלת קרבנות כאלה, אבל לינה פוסלת אותם.
תָּא שְׁמַע: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּבְלִינָה. מַאי, לָאו לִינַת בָּשָׂר?
הגמרא מציעה: בוא ושמע משנה (מעילה ט ע"א): באשר לפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, הנהנה מהם חייב משום מעילה בקודש משעה שהוקדשו. משעה שנשחטו, הם מוכשרים להיפסל לקרבן על ידי מגע עם טבול יום, ועל ידי מגע עם מחוסר כיפורים, ועל ידי כך שלנו בלילה בלא שנתקיימו דרישות הקרבן. מה, האם אין זה מתייחס לבשר של הפרים, ומלמד שהבשר נפסל אם לן בלילה?
לָא, לִינַת אֵימוּרִין.
הגמרא משיבה: לא, המשנה מציינת רק שחלקי הקורבנות המיועדים להקרבה נפסלים אם הושארו ללילה, שכן יש לשרוף אותם על המזבח.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר – מִדְּסֵיפָא בָּשָׂר, רֵישָׁא נָמֵי בָּשָׂר! מִידֵּי אִירְיָא?! סֵיפָא בָּשָׂר, רֵישָׁא אֵימוּרִין!
הגמרא משיבה: אך ניתן להביא ראיה להיפך מן העובדה שהסיפא של המשנה מלמדת: בכל אותם המקרים, מי שנהנה מהם חייב משום מעילה בקודשים אם הפיק הנאה בשעה שהם נשרפים במקום הדשן, עד שהבשר נשרף כליל. הגמרא מסבירה: מן העובדה שהסיפא עוסקת בבשר, הסק שהרישא אף היא עוסקת בבשר, ולא באימורים. הגמרא דוחה זאת: וכי המקרים דומים? הסיפא עוסקת בבשר, ואילו הרישא עוסקת באימורים.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל בִּיצִיאָתָן. מַאי, לָאו לִינָה? לָא, פְּסוּל טוּמְאָה וּפְסוּל יְצִיאָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע את מה שלוי מלמד בברייתא: היה מקום נוסף לאפר בהר הבית, שבו הכוהנים היו שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם הם נפסלו עם יציאתם מעזרת המקדש. מה, האם אין זה מתייחס לקרבנות שנפסלו משום שלנו בלילה? הגמרא דוחה זאת: לא, מדובר בפסול מחמת קבלת טומאה או פסול מחמת יציאה מן העזרה לפני זריקת הדם על המזבח. הספק של רבי ירמיה נותר ללא הכרעה.
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: יְצִיאָה, מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים?
§ רבי אלעזר מעלה דילמה: בדרך כלל, בשר הקורבנות נפסל ביציאה מחוץ לעזרת המקדש. מהי ההלכה לגבי השאלה האם היציאה מועילה לפסול פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים?
מַאי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת.
הגמרא שואלת: מהי ההתלבטות שהוא מעלה? כאן יש מצווה לשרוף את בשר הקרבנות הללו מחוץ לעזרת המקדש. רבי ירמיה בר אבא אמר: רבי אלעזר מעלה את התלבטותו בהתאם לדעתו של מי שאומר: לגבי קרבנות קדשים קלים, אף על פי שניתן לאכול את הבשר בכל מקום בירושלים, מכל מקום, אם הוא יוצא מן העזרה לפני זריקת הדם, הוא נפסל, מפני שזמנו לצאת מן העזרה עדיין לא הגיע. אולי אותה הלכה חלה גם על פרים ושעירים הנשרפים: אף על פי שבסופו של דבר הבשר חייב לצאת מן המקדש, אם הוא יוצא לפני זמנו הקבוע, הוא נפסל.
מִי אָמְרִינַן: הָנֵי מִילֵּי בָּשָׂר – דְּאֵין סוֹפוֹ לָצֵאת חוֹבָה, אֲבָל הָנֵי דְּסוֹפָן לָצֵאת חוֹבָה – לָא; אוֹ דִלְמָא, הָכָא נָמֵי לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת?
הדילמה היא: האם נאמר שעניין זה, פסול מחמת יציאה מוקדמת מעזרת המקדש, חל רק על בשר שאין עליו לצאת לבסוף מחמת חיוב? אדם רשאי לאכול את בשר הקורבנות בעלי קדושה קלה בעזרת המקדש אם ירצה. אבל אולי אלה, הפרים והשעירים הנשרפים, שעליהם לצאת לבסוף מחמת חיוב, אינם נפסלים ביציאה מוקדמת. או שמא אף כאן הבשר נפסל אם זמן יציאתו עדיין לא הגיע.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בִּיצִיאָתוֹ. מַאי, לָאו פָּסוּל יְצִיאָה? לָא; פְּסוּל טוּמְאָה וּפְסוּל לִינָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע את מה שלוי מלמד בברייתא: היה מקום נוסף לאפר בהר הבית, שבו הכוהנים היו שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם נפסלו עם יציאתם מעזרת המקדש. מה, האם אין זה מתייחס לפסול מחמת יציאה מעזרת המקדש לפני זריקת הדם? הגמרא משיבה: לא, מדובר בפסול מחמת קבלת טומאה או פסול מחמת לינה. הספק של רבי אלעזר נותר ללא הכרעה.
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, שֶׁיָּצָא (רוּבּוֹ) [רוּבָּן] בְּמִיעוּט אֵבֶר – מַהוּ? הָךְ מִיעוּטָא דְּאֵבֶר בָּתַר רוּבָּא שָׁדֵינַן לֵיהּ – וְהָא לָא נָפְקָא לֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, בָּתַר רוּבָּא דִּבְהֵמָה שָׁדֵינַן?
§ רבי אלעזר מעלה דילמה נוספת: לגבי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, אם רוב גוף הבהמה יצא מחוץ לעזרת המקדש, אך הוא מהווה רוב רק בשל הכללת מיעוטו של איבר, שרובו נותר בתוך העזרה, מהי ההלכה? האם קובעים את מעמדו של מיעוט איבר זה על ידי שיוכו אחר הרוב של אותו איבר, ורובו של אותו איבר לא יצא? או שמא קובעים את מעמדו על ידי שיוכו אחר רוב הבהמה, ולפיכך רוב הבהמה יצא?
פְּשִׁיטָא דְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבָּא דִּבְהֵמָה וְאָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא דְּאֵבָרִים! אֶלָּא שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר – הַאי מִיעוּטָא דְּאֵבֶר
הגמרא מבהירה: האם אין זה מובן מאליו שאין אנו מתעלמים מרוב הבהמה ואלא הולכים אחר רוב האיברים? אלא, יש לומר שהספק של רבי אלעזר הוא כך: במקרה שבו מחצית מן הבהמה יצאה מן החצר, באופן שרובו של איבר מסוים יצא, אך מיעוטו של האיבר נשאר בפנים, מהי ההלכה? האם אנו קובעים את מעמדו של מיעוט זה של האיבר?