שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִינֵּיהֶן, מִיהָא מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שְׁכָבוּם.
שהם דחו את הקרבת קורבנות העוף שלהן של נשים לאחר לידה; אף על פי כן, הכתוב מייחס להם כאילו שכבו עמהן. נשים אלו באו אל המשכן כדי להקריב תורים או בני יונה כקורבנות עוף כחלק מתהליך טהרתן, דבר שהיה מתיר להן לקיים יחסי אישות עם בעליהן. בני עלי עיכבו את הקרבת הקורבנות הללו, ובכך עיכבו את חזרתן של נשים אלו אל בעליהן ואת קיום מצוות פרייה ורבייה. אף שלפי דעה זו בני עלי לא קיימו בפועל יחסי אישות עם נשים אלו, הכתוב מייחס למעשה שלהם דרגת חומרה זו.
בִּזְיוֹן קֳדָשִׁים, דִּכְתִיב: ״גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזּוֹבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבוּשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לוֹ כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחׇזְקָה. וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה׳ כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה׳״.
גם בני עלי חטאו בחילול פריטים מקודשים, כפי שנכתב: "בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח: תנה בשר לצלות לכהן, ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי. ואם אמר אליו האיש: קטר יקטירון כיום החלב, וקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו: לא, כי עתה תתן, ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד את פני ה׳, כי נאצו האנשים את מנחת ה׳" (שמואל א׳ ב׳:ט״ו–י״ז).
מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב — מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ״.
§ התוספתא ממשיכה בדיון על חטאי העם היהודי לאורך הדורות: מפני מה חרב בית המקדש הראשון? הוא חרב בשל העובדה שהיו בו שלושה דברים בבית המקדש הראשון: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה, כפי שנאמר: "כי קצר המצע מהשתרע [מהשתרע], והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיהו כח:כ).
מַאי ״קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ״? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: קָצַר מַצָּע זֶה מֵהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד.
מהי המשמעות של: "המיטה קצרה מדי להשתרע עליה?" רבי יונתן אמר: מיטה זו קצרה מדי מכדי ששני רעים [re’im] ישלטו [mehistarer] בה. Mehistare’a הוא כיווץ של mehistarer re’im. לא ייתכן שבמקדש אחד יהיו גם עבודת ה' וגם פולחן הפסל שהוצב שם בידי המלך מנשה.
״וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס״, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי מָטֵי רַבִּי יוֹנָתָן לְהַאי קְרָא בָּכֵי, אֲמַר: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם״, נַעֲשֵׂית לוֹ מַסֵּכָה צָרָה?
מה משמעות הפסוק: "והמסכה צרה כהתכנס"? אמר רבי שמואל בר נחמני שכאשר רבי יונתן הגיע לפסוק זה, בכה ואמר: על מי שנאמר בו: "כונס כנד מי הים" (תהילים לג:ז), נעשתה המסכה לצרה? בדרשה, מסכה מתפרשת כעבודה זרה וצרה מתפרשת כיריבה, כמו במונח המתאר את היחס בין שתי נשים הנשואות לאותו בעל, אישה צרה.
גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה״. ״יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן״ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרוּכָּה בְּצַד קְצָרָה. ״וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן״ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. ״וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם״ — דַּהֲווֹ מָלְיָין כּוּחְלָא עֵינֵיהֶן. ״הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה״ — שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל. ״וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה״ — אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁהָיוּ מְבִיאוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן וּמַנִּיחוֹת בְּמִנְעֲלֵיהֶן, וּכְשֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹעֲטוֹת וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶן, וּמַכְנִיסִין בָּהֶן יֵצֶר הָרָע כְּאֶרֶס בְּכָעוּס.
ביחס ליחסי מין אסורים, כתוב: "ה' אומר יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" (ישעיהו ג:טז).
יען כי גבהו בנות ציון, מציין אישה גבוהה ההולכת לצד נמוכה כדי שהגבוהה תבלוט.
ותלכנה נטויות גרון, מציין שהיו הולכות בקומה זקופה ונושאות את עצמן בדרך לא צנועה.
ומשקרות עיניים, מציין שהיו ממלאות את עיניהן בכחל כחול כדי למשוך תשומת לב לעיניהן.
הלוך וטפוף תלכנה, מציין שהיו הולכות בצעדים קטנים, עקב בצד אגודל, כדי שהצופים ישימו לב אליהן.
וברגליהן תעכסנה [te’akasna], אמר רבי יצחק: דבר זה מלמד שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות אותם בנעליהן והיו מהלכות בשווקי ירושלים. וכאשר היו מתקרבות למקום שבו בחורים יהודים צעירים היו מתקבצים, היו רוקעות ברגליהן על הקרקע ומתיזות את הבושם לעברם ומחדירות בהם את היצר הרע כארס של צפע [ke’eres bikhos].
שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה [הַרְבֵּה מְאֹד] עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה״.
באשר לשפיכות דמים נכתב: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד, עד אשר מילא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב' כ"א:ט"ז).
אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
אולם, בהתחשב בכך שהעם בתקופת בית המקדש השני עסק בתורה, בקיום מצוות ובגמילות חסדים, ושלא עשו את המעשים החוטאים שנעשו בבית המקדש הראשון, מפני מה חרב בית המקדש השני? הוא חרב בשל העובדה שהייתה שנאת חינם באותה תקופה. דבר זה בא ללמדך שחטא שנאת החינם שקול כנגד שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
רְשָׁעִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲתָאן לְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: ״רָאשֶׁיהָ בְּשׁוֹחַד יִשְׁפּוֹטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסוֹמוּ וְעַל ה׳ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלֹא ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה״. לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַים עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״.
הגמרא ממשיכה: הם היו רשעים; אולם, הם שמו את מבטחם בקדוש ברוך הוא. באמירה זו הגענו אל תקופת בית ראשון, שעליה נאמר: "ראשיה בשוחד ישפוטו, וכוהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסומו; ועל ה' יישענו לאמור: הלא ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג:יא). לפחות החלק האחרון של הפסוק היה לזכותם. לפיכך, הקדוש ברוך הוא הביא עליהם שלוש גזירות כנגד שלוש עבירותיהם הרעות, כפי שנאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיים תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג:יב).
וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הֲוָה בֵּיהּ שִׂנְאַת חִנָּם? וְהָכְתִיב: ״מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי לָכֵן סְפוֹק אֶל יָרֵךְ״, וְאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם.
הגמרא שואלת: והאם בתקופת בית המקדש הראשון באמת לא הייתה שנאת חינם? והרי נאמר: "זעק והילל בן אדם, כי היא הייתה בעמי, היא בכל נשיאי ישראל: מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספק אל ירך" (יחזקאל כא, יז). רבי אליעזר פירש פסוק זה ואמר: אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה, ודוקרים זה את זה בדברי עקיצות. לכאורה, אפילו מי שהיו קרובים זה לזה היו מלאים שנאה איש כלפי רעהו.
הַהִיא בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם כִּי הִיא הָיְתָה בְעַמִּי״, וְתַנְיָא: ״זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם״, יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא בְּכׇל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״.
הגמרא משיבה: התנהגות זו נמצאה רק בקרב שרי ישראל, כפי שנאמר: "זעק והילל, בן אדם, כי זאת תהיה לעמי"; ונשנה בברייתא: "זעק והילל, בן אדם, כי זאת תהיה לעמי"; אפשר היה לחשוב שתכונה מגונה זו הייתה מצויה בכולם. לכן, הפסוק אומר: "זאת תהיה לכל נשיאי ישראל." רק מנהיגי האומה החזיקו בשנאת חינם זה כלפי זה; אך כלל העם לא שנאו זה את זה.
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: רִאשׁוֹנִים שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲוֹנָם — נִתְגַּלָּה קִצָּם. אַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנָם — לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם.
§ היו אלה רבי יוחנן ורבי אלעזר ששניהם אמרו: במקרה של הראשונים, האנשים בתקופת בית המקדש הראשון, שחטאם נחשף ולא נעשה כל ניסיון להסוות את מעשיהם, קץ עונשם נחשף, והנביא הודיע להם שהם ישובו לארצם בתוך שבעים שנה. במקרה של האחרונים, האנשים בתקופת בית המקדש השני, שחטאם לא נחשף; אלא שניסו להסוות את מעשיהם, קץ עונשם לא נחשף.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹבָה צִפּוֹרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים, מִכְּרֵיסוֹ שֶׁל אַחֲרוֹנִים. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: אַדְּרַבָּה אַחֲרוֹנִים עֲדִיפִי, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת — קָא עָסְקִי בְּתוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ: בִּירָה תּוֹכִיחַ, שֶׁחָזְרָה לָרִאשׁוֹנִים וְלֹא חָזְרָה לָאַחֲרוֹנִים.
רבי יוחנן אמר: ציפורניהם של הראשונים עדיפות מכריסם של האחרונים. ריש לקיש אמר לו: אדרבה, האחרונים היו עדיפים; אף על פי שיש שעבוד מלכויות, הם עוסקים בלימוד תורה. רבי יוחנן אמר לריש לקיש: המקדש יוכיח שהראשונים היו עדיפים, שהרי הוא הושב לראשונים. בית המקדש השני נבנה לאחר חורבן הראשון. אולם לאחר חורבן בית המקדש השני, הוא לא הושב לאחרונים. מכאן שהראשונים היו עדיפים על האחרונים.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: רִאשׁוֹנִים גְּדוֹלִים, אוֹ אַחֲרוֹנִים גְּדוֹלִים? אָמַר לָהֶם: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּבִּירָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר לָהֶם: עֵידֵיכֶם בִּירָה,
באופן דומה, החכמים שאלו את רבי אלעזר: האם הראשונים גדולים יותר או האחרונים גדולים יותר? אמר להם: הביטו אל המקדש וראו אם הושב, כפי שהיה לאבותינו. יש אומרים שהחילוף היה שונה מעט: אמר להם: המקדש הוא עדכם. שיקום המקדש לאחר חורבן בית המקדש הראשון מעיד על כך שהדור הראשון היה גדול יותר.
רֵישׁ לָקִישׁ הֲוֵי סָחֵי בְּיַרְדְּנָא אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַב לֵיהּ יְדָא. אֲמַר לֵיהּ: אֱלָהָא! סָנֵינָא לְכוּ — דִּכְתִיב: ״אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז״. אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כּוּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא — נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין רָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת — נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ.
ריש לקיש היה שוחה בירדן כאשר רבה בר בר חנה בא והושיט לו יד כדי לעזור לו לצאת. ריש לקיש אמר לו: אלוהיי! אני שונא אתכם הבבלים, כפי שנאמר: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים ח:ט). זו משמעות הפסוק כפי שהוא חל על העם היהודי: אילו עשיתם את עצמכם לגוש מוצק כמו חומה וכולכם עליתם לארץ ישראל בימי עזרא, הייתם נמשלים לכסף, שאין הרקב שולט בו, במובן זה שהייתם זוכים לחוות את השכינה במלוא תפארתה. עכשיו, כשעליתם כמו דלתות, ורק חלק מכם באו לארץ ישראל, אתם נמשלים לארז, שהרקב שולט בו, ואתם זוכים לחוות רק התגלות חלקית של השכינה.
מַאי אֶרֶז? אָמַר עוּלָּא: סַסְמָגוֹר. מַאי סַסְמָגוֹר? אָמַר רַבִּי אַבָּא: בַּת קוֹל. כִּדְתַנְיָא: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִין הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל.
הגמרא שואלת: איזו ריקבון פוגע בארז? אמר עולא: זהו ססמגור, סוג של תולעת. הגמרא שואלת: מה הקשר של ססמגור לשכינה בימי בית שני? רבי אבא אמר: כשם שמעט נותר מעץ ארז שנפגע מתולעת זו, כך גם כל מה שנותר מן השכינה בתקופת בית שני היה בת קול, כפי ששנינו בברייתא: משמתו הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי, רוח הקודש של ההתגלות הנבואית נסתלקה מישראל, ועדיין היו משתמשים בבת קול, שאותה שמעו כהד של נבואה.
וְרֵישׁ לָקִישׁ, מִי מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה? וּמָה רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר), דְּמָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה, וְלָא הֲוָה מִשְׁתַּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּמַאן דְּמִשְׁתַּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ בַּהֲדֵיהּ בְּשׁוּקָא, יָהֲבוּ לֵיהּ עִיסְקָא בְּלָא סָהֲדֵי — בַּהֲדֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה מִשְׁתַּעֵי?!
הגמרא שואלת: וכי ריש לקיש היה מדבר עם רבה בר בר חנה ברבים? כשם שרבי אלעזר, שהיה גדול ארץ ישראל בחכמה ובמידות, ואף על פי כן ריש לקיש לא היה מדבר עמו ברבים, שכן ריש לקיש היה חסכן בדיבורו והיה מרחיב ידידות רק למעטים נבחרים, צדיקים ובולטים, עד כדי כך שאדם שריש לקיש נראה מדבר עמו בשוק, היו נותנים לו הלוואה ועושים עמו משא ומתן בלא עדים; וכי היה מדבר עם רבה בר בר חנה?
אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁדִי גַּבְרָא בֵּינַיְיהוּ: אוֹ רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה וּזְעֵירִי, אוֹ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, אִי נָמֵי סְלִיקוּ כּוּלְּהוּ בִּימֵי עֶזְרָא לָא הֲוָה שָׁרְיָא שְׁכִינָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם״,
רב פפא אמר: הטל אדם ביניהם, ואמור שהמעשה לא היה בריש לקיש ורבה בר בר חנה. או ריש לקיש היה רוחץ בנהר וזעירי, החכם הבבלי החשוב, הושיט לו יד, או שהיה זה רבה בר בר חנה שהיה בנהר ורבי אלעזר הושיט לו יד. מכל מקום, כאשר החכם ששמע את מה שאמר ריש לקיש בא לפני רבי יוחנן וסיפר זאת, רבי יוחנן אמר לו: אין זו הסיבה; אפילו אילו כולם עלו בימי עזרא, השכינה לא הייתה שורה בבית המקדש השני, שנאמר: "יפת אלוהים ליפת, וישכון באוהלי שם" (בראשית ט:כז).