מסתבר שהציץ מרצה רק על חטא הטומאה, שהוחרג מן האיסור הכללי שלו במקרים הנוגעים לציבור. הדבר מעורר קושי על דעתו של רב ששת, שאמר שאיסור הטומאה נדחה במקרים הנוגעים לציבור, שכן הברייתא קובעת בבירור שטומאה מותרת. הגמרא משיבה: לשיטת רב ששת, השאלה אם איסור הטומאה מותר או נדחה במקרים הנוגעים לציבור היא נושא למחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא: הציץ מרצה בין שהוא על מצחו של הכהן הגדול ובין שאינו על מצחו של הכהן הגדול כאשר הקרבן נטמא. זו דבריו של רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: כל זמן שהוא על מצחו הוא מרצה; אם אינו עוד על מצחו אינו מרצה. אמר רבי שמעון לרבי יהודה: המקרה של הכהן הגדול ביום הכיפורים יכול להוכיח שדבריך אינם נכונים, שהרי ביום הכיפורים, כאשר הכהן הגדול לובש רק ארבעה בגדי פשתן, הציץ אינו עוד על מצחו, ובכל זאת הוא עדיין מרצה.

רבי יהודה אמר לו: הנח למקרה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שכן אין צורך בכפרת הציץ, מפני שהאיסור לעשות את עבודת המקדש בטומאה הותר במקרים הנוגעים לציבור. למד בדרך היסק שרבי שמעון סבור שטומאה דחויה במקרים הנוגעים לציבור, ולכן יש צורך בכפרת הציץ. המחלוקת בין רב ששת ורב נחמן מבוססת על מחלוקת תנאים, והברייתא שהובאה לעיל היא בהתאם לשיטתו של רבי יהודה.

הגמרא ממשיכה לנתח את המחלוקת התנאית בין רבי שמעון לרבי יהודה. אמר אביי: במקרה שבו הציץ נשבר, הכול, לרבות רבי שמעון, מסכימים שהציץ אינו עוד מרצה. מחלוקתם היא במקרה שבו הציץ אינו על מצחו אלא תלוי על יתד. רבי יהודה סבור שהפסוק: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים" (שמות כח:לח) מלמד שהציץ מכפר על העוון כל זמן שהוא על מצחו.

ורבי שמעון סבור שיש לשים את הדגש על סוף אותו פסוק: "והיה תמיד על מצחו לרצון להם לפני ה'." מכאן דרש רבי שמעון שהציץ מרצה תמיד, אפילו כשאינו על מצחו של הכהן הגדול, שכן מהי משמעות המילה תמיד בפסוק? אם נאמר שפירושה שהציץ חייב תמיד להיות על מצחו של הכהן הגדול, האם אתה מוצא מציאות כזאת בפועל? האם אין הוא צריך להיכנס לבית הכיסא, שאז עליו להסיר את הציץ הנושא את שם ה'? וכן, האם אין הוא צריך לישון, שבאותה שעה הוא מסיר את בגדי הכהונה? אלא, פירוש הדבר שהציץ מרצה תמיד, בין אם הוא על מצחו ובין אם לאו.

הגמרא שואלת: וגם לשיטת רבי יהודה, האם לא נאמר: "תמיד"? ברור שאין הכוונה שהציץ חייב להיות תמיד על מצחו. הגמרא משיבה: אותו ביטוי: "תמיד," מלמד שהכהן הגדול חייב להיות תמיד מודע לכך שהציץ על ראשו, ושלא יסיח דעתו ממנו. זהו בהתאם לדבריו של רבה בר רב הונא, שכן רבה בר רב הונא אמר: אדם חייב למשמש בתפילין שעל ראשו ועל זרועו בכל שעה ושעה, כדי לשמור על מודעות לנוכחותן. דבר זה נלמד בדרך של קל וחומר מן הציץ: